עוד בלוג עם סיפור

לכם אכפת, לי לא.

מצטערת, אבל אני לא אותו אחת.

שנהנתה מלכתוב.

עכשיו זה סתם כואב.

אני בטוחה שתסדרו בלי הסיפור הזה.

יש כל כך הרבה אחרים בישרא.

אכזבה, יאוש, אהבה.

אור השמש הכה על עינה, היא התיישבה במיטתה, ופתחה אותן לאט.

היא פרשה את ידיה לצדדים, והתמתחה, עוטה מעליה את עייפות הבוקר.

רוח קרירה נשבה מהחלון, והיא מהירה לסגור אותו.

שקט כבד שרר בביתה, רק יללות החתול של השכנים הפר אותו.

השעון המעורר שכיוונה בליל אמש לשש בבוקר החל לצפצף, והיא התחילה להתארגן אל הלא נודע.

אוטובוס הומה אדם עצר בתחנה שוממת במרכז העיר, היא קפצה לתוכו, מתחבאת מהקור הפתאומי של אמצע נובמבר.

לבושה בסריג מסורבל, היא התיישבה בספסל הפנוי הראשון שראתה, והניחה את תיקה לצידה.

במוחה היא ראתה את דמותו, יושב לצידה, כמו פעם, לובש חולצה קצרה, ומתפלל לקראת החור,.

והינה, הוא עזב, ומתחיל להיות קר.

האוטובוס עצר ביעדה.

היא לא רצתה לרדת ממנו, מפחדת ממה שהולך לקרות.

אבל לבסוף  היא עזרה אומץ, ויצאה.

חולפת מול אותם הפרצופים המתבוננים באה בלעג, ברשעות, וחלקם, ברחמים.

קצר, אני יודעת.

אבל זאת רק ההתחלה.

איך?