רבצנו קצת בחדר עד שהשעה הייתה כבר 10:15.
"יאללה כבר מאוחר, את באה?" שאל וקם ממקומו.
"כן..." צחקתי. "לחוץ אתה"
לקחתי את הפלאפון, מפתחות לבית ויצאנו.
"הכול בסדר?" שאלתי מודאגת.
"כן... מצוין." חייך באילוץ. "אני פשוט לא מבין למה זה נוסע כזה לאט..."
"אולי עדיף שנחזיר את האוטו ונלך ברגל? או ש... נבקש מסבתא שלי להסיע אותנו. זה מסוכן ככה, לך תדע מה קרה לאוטו" אמרתי. "בן?"
"בסדר, בסדר מיקה! שנייה!" צעק בקול כשכולו לחוץ ומזיע.
"אתה סתם נלחץ עכשיו, זה עניין של שני מטר!" צעקתי חזרה.
"אני... רוצה עם האוטו, בסדר?!"
"למה? בשביל לעשות פוזות?" מלמלתי בזלזול ונשענתי אחורה.
"כן, פוזות" אמר וניסה להבין למה האוטו כמעט ולא זז.
"יופי" אמרתי עצבנית.
"אוף!!" צעק. "שיט! אוטו מחורבן!"
"טוב.. אני יורדת" אמרתי ופתחתי את הדלת.
"מה? לאן?" עקב אחריי בעיניו.
"אני לא מתכוונת להילחם עם האוטו עוד הרבה זמן בשביל הפוזה שלך. אנחנו כבר כמעט חצי שעה נלחמים עם האוטו המחורבן הזה במקום ללכת שני מטר ברגל. אם אתה רוצה, תמשיך להילחם עם זה. אני חוזרת הביתה" אמרתי והלכתי לכיוון דלת הבית שלי.
"מיקה..." בן יצא מהאוטו. "מיקה!"
"מה?" שאלתי כשאני פותחת את המנעול של הדלת.
"בסדר, נלך ברגל" אמר מאוכזב.
"אתה לא עושה לי טובה, בן" אמרתי.
"אני לא עושה טובה! נו בואי פשוט נלך..." אמר בקול מתחנן ומשך את ידי בעדינות. החלטתי שזה לא הזמן המתאים להילחם בו עכשיו, אז פשוט הלכנו ברגל. תוך ארבע-חמש דקות כבר הגענו. אולם הספורט היה מפוצץ, כשנכנסנו חצי מהחברים של בן התקדמו לעברינו והתחילו להתחנף אליי ואל בן. כולם היו מחופשים באותה תחפושת כמו לפני שלושה ימים, כך שלא היה משהו ממש מעניין לראות. דווקא האולם היה נראה טוב בצורה מפתיעה. באמת השקיעו פה...
אחרי שבערך חצי מהילדים פנו אליי והחמיאו לי, התנגן שיר סלואו ברקע.
"את רוצה לרקוד איתי, מיקה?" בן פנה אליי. אך ראשי היה טרוד ממחשבות איפה רון.
"מה? אה... כן" אמרתי כשאני מביטה לצדדים. בן משך אותי בכוח למרכז הרחבה והצמיד אותי אליו.
"בן..." מלמלתי.
"מה יפה שלי?" אמר כשכולו מביט לצדדים לראות אם כולם רואים אותנו.
"אתה... מוחץ אותי"
"מה?.." אמר כשהוא לא מקשיב לי בכלל.
"בן!" הרמתי את הקול וניסיתי לשחרר מעט את האחיזה. "אתה מועך אותי!"
"אה... סליחה" מלמל ושחרר מעט. ממש עיצבן אותי הפוזות שהוא עושה, הוא רק מחץ אותי אליו כשהוא כלל לא נמצא איתי ולא מביט אליי. ריקוד סלואו ראשון שלי, ציפיתי שזה יהיה הכי רומנטי שרק יכול להיות, אבל מצאתי את בן הזוג הכי גרוע כדי שזה יהיה רומנטי. כל כך חיכיתי כבר שהשיר יסתיים, וכשהוא סוף-סוף הסתיים בלי להגיד שום דבר לבן יצאתי במהירות החוצה, התחלתי לרוץ עם השמלה, הכי מהר שיכולתי עד לחורשה המרכזית בהרצליה, זאת החורשה שלי ושל רוני... כמה אני רוצה שהיא תהייה פה עכשיו...
"אוף..." נאנחתי בשקט וניסיתי להתיישב עם השמלה הזאת. לא היה לי כוח לנשף המזורגג הזה, והרי ידעתי שיידפק איזה משהו. הייתי די רחוקה מהאולם, ולא ציפיתי שיהיה פה אף אחד, רציתי להיות לבד. אבל פתאום מזווית העין קלטתי את רון יושב על אבן גדולה כשראשו טמון בין שתי ידיו.
"רון?" מלמלתי וקמתי לעברו. "רון?"
הוא הרים מעט את ראשו והוריד בחזרה.
"הכול בסדר?" נגעתי בכתפו. הוא לא ענה. "נו רון..."
"מה, מה?" הביט בי.
"למה אתה פה?" שאלתי.
"ככה" אמר והביט לשמיים.
"לא, לא ככה. אתה אמרת לי שיש לך עם מי ללכת לנשף, אז למה..."
"היה לי עם מי ללכת לנשף. בסדר? עכשיו תעזבי אותי"
"לא, זה לא יעזור לך. אני פה נשארת עד שאתה אומר לי מה קרה"
"עקשנית..." מלמל והסתכל לעברי. עיניו הביטו בי אך נדמה היה שהוא כלל לא הסתכל עליי, שעיניו רואות מעבר לגופי.
"נכון, עכשיו מה קרה?" שאלתי והתיישבתי לידו.
"סתם... נטלי" אמר.
"נטלי?"
"כן, איתה הייתי אמור ללכת לנשף"
'עם נטלי?' השאלה עברה לי בראש. מה לו ולה?
"נו ומה קרה?"
"סתם, דפקה לי ברז..."
"נטלי?!"
"כן. תתפלאי"
"אז... כאילו, למה באת?"
"רציתי לראות מה קורה פה, סתם, התעניינתי. את לא רואה שאני אפילו לא מחופש?"
"כן... שמתי לב"
"יופי, אז זה מה שקרה. ובינתיים אני פה" אמר.
"אני מצטערת לשמוע..." אמרתי מאוכזבת.
"רגע, ומה איתך?" שאל אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה.
"מה איתי?"
"למה את פה?" שאל. לרגע בכלל שכחתי שיצאתי מהנשף.
"אני..." חייכתי בעצב. "עזוב, אין לי כוח בכלל להסביר את עצמי"
"נו..."
" 'עקשן' " חיכיתי אותו.
"נו!"
"סתם, בן... וזה..."
" 'וזה' מה?"
"נו סתם, הוא מעצבן אותי"
"מה הוא עשה?"
"מתעלם ממני, עושה פוזות..."
"כמה אופייני לו..."
"ספר לי על זה"
"אז מה? שנינו פה בחוץ כי שנינו נדפקנו?"
"כן, מצב אבסורדי, ועוד היינו אמורים ללכת ביחד"
"כנראה באמת היינו צריכים ללכת ביחד..." מלמל בעצב. לא אמרתי כלום, אבל ידעתי שהוא צודק.
"אני רציתי להתנצל בפנייך. אני... אני לא התכוונתי שתידפק ככה, ולא התכוונתי לפגוע בך ובטח שלא רציתי שככה נתרחק"
"אני יודע..." אמר וחייך. "זה בסדר, עבר לי"
חייכתי. "קר לי..." מלמלתי.
היה ירח מלא, הכוכבים נצנצו בשמיים, הייתה מוזיקה חלשה-חלשה שהגיעה מכיוון האולם. היה קר, וחשוך, רון שם את ידו על כתפי וחימם אותי. שמתי את ראשי עליו והתחלתי לספור את הכוכבים שבהקו בשמיים. היה לי נעים, ולא רציתי שהרגע הזה ייגמר לעולם.
"אני אוהב אותך" לחש. הבטתי לתוך עיניו, הייתי מופתעת.
"גם... אני אותך. חבל שלקח לי יותר מידי זמן להבין את זה" אמרתי ועמדו לי דמעות בעיניים. "אני אוהבת אותך"
רון הביט בי בחיוך הכי מאושר שראיתי אי פעם על פניו. הוא התקרב אליי, לנשיקה הכי רומנטית שיכולתי לזכות בה. אבל אז, כמו באיזה סרט, הפלאפון שלי צלצל.
"שנייה..." אמרתי ועניתי לטלפון. "הלו?"
"מיקה... מיקה!! זאת אמא" תומר אמר כשכולו בוכה. "זה נגמר" ..."
אז זה סיפור החיים שלי. בתקופה כה קצרה איבדתי את החברה הכי טובה שלי, את סבא שלי, את אמא שלי, ואת אבא שלי כמה חודשים אחרי כן, מהתמוטטות נפשית. אבל אני לא חושבת שאני מסכנה. אני חיה את החיים שלי, למרות הבורות הענקיים בליבי שלעולם לא אמצא כיצד למלאות אותם.
בסיפור שלי ניסיתי להעביר לכם מסר חשוב,
תעריכו את החיים שלכם ואת הסובבים אתכם. שמרו על היקרים לכם, אל תקחו אותם ככל כך מובן מאליו. אל תחשבו שכולנו חיים לנצח, כי גם זה נגמר מתישהו, ואין לדעת מתי.
נצלו את החיים עד טיפת הדם האחרונה, אין לדעת מה ייקרה מחר.
שלכם באהבה הכי גדולה בעולם,
מיקה.
- סוף -
אני ממש מצטערת שיצא פרק כזה קצר, אבל לא רציתי להאריך אותו יותר, כי זה סתם היה דביק, לא היה לי יותר מה לרשום.
אז...
פה נגמרו להן שתי עונות. אני ממש ממש נהניתי לכתוב, ואחרי זה לקבל תגובות כאלה טובות ממכם, זה עושה תחושה טובה ורצון לכתוב עוד ועוד.
אני מקווה שאהבתם את העונות, ושתרצו לקרוא את הסיפור הבא שאולי אני אכתוב (אם כבר, לא עונה שלישית, אלא סיפור חדש לגמרי).
כש אם אני אתחיל סיפור החדש אני אודיע לכל הקבועים
אני אהבתי את העונה השנייה - יותר מהראשונה, היה לי גם יותר חשק לכתוב אותה, וזה יותר דיבר אליי. אבל הרגשתי שזה כבר דביק ונמתח וכבר הפסיק להיות מעניין, אז סיימתי את זה.
אני צריכה לחשוב על כמה רעיונות לסיפור החדש....
ואין לי בנתיים וזאת אחת הסיבות שלא בטוח אני אכתוב סיפור חדש.
נראה כבר
עד כאן,
שאוהבת אתכם המון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכותבת .
