"אני אוהב אותך" הסתכל עליי, עיניו הכחולות סנוורו אותי, הרגשתי שהלב שלי שוב נמס. התקרבתי אליו ולחשתי לו באוזן "גם אני..." ונתתי לו נשיקה קטנה על הלחי. הרגשתי כל כך צבועה. הוא חיבק אותי ואני אותו. אח"כ הוא נשאר אצלי עוד שעה וחצי-שעתיים והלך הביתה. אבל הטעם המתוק עדין נשאר לי בפה.
יום רביעי, 18 למרץ, בבית
בוקר פורים. היום, היום כולם מתחפשים. ממש אחרי שבן הלך ממני ביום ראשון, הלכתי עם גרמר לקנות תחפושת. שעות לקח לנו להסתכל בכל מיני תחפושות מוכנות. אפילו התחפושת הכי יקרה, הכי חדשנית שממש אהבתי, גרמר לא רצתה לקנות כי הבד הזה לא היה נראה לה שיחזיק. אז הלכנו לתופרת של גרמר. גרמר שילמה לה כמה מאות שקלים נוספים בגלל שזה יומיים וחצי לפני. אני מתחפשת לבל. תחפושת קיצ'ית ולא מקורית, אבל מאוד מאוד יקרה. רק הבד עלה 250 שקל! כל השמלה, כולל השוחד של גרמר, עלה על 800 שקל. ואני אומרת... זה רק פורים! זה ליום אחד מסכן (נו טוב, ונשף) ואחרי זה, זה יושב בארון. טוב, מה שלא יהיה, לפני שעה וחצי קמתי, עוד שעה מתחיל הבצפר. אני רק צריכה ללבוש את השמלה ואני יוצאת, סתם גרמר עשתה לי השקמה ב-6 וחצי, עוד הלימודים מתחילים ב-9!
שקמתי בבוקר, ירדתי למטה. שסיימתי לאכול קורנפלקס עם חלב ועליתי לחדר של גרמר עם השמלה והתחלתי להתארגן.
גרמר הזמינה מאפרת, לא ראיתי מתי בדיוק המאפרת נכנסה אבל היא חיכתה לי מוכנה עם חיוך מטומטם על הפרצוף. היא מתחה לי פס שחור ישר במיוחד מתחת לעיניים, פוצצה אותי במייק אפ (גרמר אמרה שלאחרונה יצאו לי הרבה חצ'קונים, בגלל הפוני כנראה), שמה על הריסים שלי מסקרה מיוחדת ויוקרתית, שמה לי צללית עדינה בצבע זהוב (שמתאים לשמלה), ליפגלוס שקוף על השפתיים הדקיקות שלי. רגע, זה מה שעשו לי רק בפנים כן?!
המאפרת חיממה שעווה ופשוט תלשה לי כל אזור בגוף! אתם קולטים?! מיקה ושעווה זה לא הולך ביחד, אני מגלחת הכול. פשוט... נתתי לה למרוט לי את כל הגוף. וזה לא הכול, אחרי זה התברר שהמאפרת היא גם ספרית. היא שרפה לי את השיער עם פן ואחרי זה תלתלה לי אותו. אני לא מבינה אז למה הפן! היא עשתה לי את התסרוקת ממש כמו של בל. הייתי נראית כמו בל, ממש כמו בל. רק מכוערת יותר.
גרמר ואני קנינו גם נעלי עקב לתחפושת, הן די יפות, אבל אני לא יודעת איך אני מתכוונת ללכת עליהן. הן בצבע זהוב, ממש כמו הנעליים של בל. הן היו ממש דומות.
וזהו, ככה בערך אני נראית. אני מוכנה עכשיו כבר לצאת, אבל אני יושבת ליד המחשב וכותבת, מתפללת שאיזה מישהו טיפש כמוני שקם מוקדם התחבר.
היי, הנה בן התחבר!
מיקה, אומר\ת:
בן ?
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
היי מאמי בוקר טוב!
מיקה, אומר\ת:
בוקר טוב... מה קורה? יש לך זמן להיות על המחשב?
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
איתי מצוין. מה איתך?
וכן, יש לי זמן... קמתי סתם מוקדם ועכשיו אין לי מה לעשות.
מיקה, אומר\ת:
חח גם לי. סבתא שלי הכריחה אותי לקום מוקדם.
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
חחחח מכיר את זה. איך עם התחפושת? למה את מתחפשת בסוף?
מיקה, אומר\ת:
מממממ...
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
מה ?עוד לא בחרת!?
מיקה, אומר\ת:
הגזמת...
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
נו אז למה?
מיקה, אומר\ת:
סוד
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
רעה
מיקה, אומר\ת:
וגאה בזה
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
חחחחח. רוצה אולי נלך ביחד לבצפר?
מיקה, אומר\ת:
אני חושבת שגרמר מקפיצה אותי
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
גרמר?
מיקה, אומר\ת:
סליחה, סבתא שלי
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
אה חח. אמ... נו אני אבוא לאסוף אותך בעצמי מהבית שלך, נלך ביחד. בכל מקרה את גרה קרוב.
מיקה, אומר\ת:
אני עם נעלי עקב, אני בקושי הולכת עליהן
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
אז ניפגש כבר בבצפר?
מיקה, אומר\ת:
נראה לי שכן
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
סבבה
מיקה, אומר\ת:
כבר 8 וחצי, אני צריכה ללכת
חתיך אעש מגיל 6 (: מייקה 3>, אומר\ת:
טוב ביי מדהימה שלי, מחכה לראות אותך. דברי איתי, אוהב אותך 3>
מיקה, אומר\ת:
ביי 3 >
כיביתי את המחשב והלכתי ללבוש את השמלה.
"אוה, איזה יפה!" גרמר אמרה שירדתי למטה.
"תודה..." מלמלתי וניסיתי ללכת על הנעליים האלה. היה לי קשה, אבל ידעתי שזה שווה את זה.
כשהשעה הייתה 9:00 הזכרתי לגרמר שאני צריכה לזוז כבר. ואז היא אמרה: "ומה עם איזה איחור אופנתי?"
ואז ב-9:10 היא הקפיצה אותי לבית הספר.
"תודה..." אמרתי ופתחתי את דלת המכונית. "תעדכני אותי בכל מה שקשור לאמא!"
"בסדר, בסדר... תהני!" אמרה ונסעה.
נעמדתי מול שער בית הספר, כולם מחופשים, כולם שמחים וצוחקים. נשמתי לרווחה ונכנסתי. הבטתי לצדדים עם המון חששות, מי הסתכל, מי יבוא, מי יחמיא. הלכתי בקושי וניסיתי להסתיר את זה, הרמתי מעט את השמלה שייראו את נעלי העקב הזהובות. פתאום הפלאפון שלי צלצל, נאלצתי לחפור מתחת לשמלה כדי להגיע אליו, גרמר, או יותר נכון התופרת שלה, תפרה לי כיס מיוחד לפלאפון בפנים, רק לא חשבה איך אני אגיע אליו בדיוק.
"הלו?" עניתי.
"מיקה'לה?" זה היה בן.
"היי מאמי"
"איפה את?"
"אה..." אמרתי והבטתי אחורה. "כמה צעדים אחרי השער?"
"חכי לי, אני ממש עוד מעט נכנס לבית הספר. תישארי איתי על הקו."
"טוב.." עמדתי ככה כמה דקות וחיכיתי שהוא יגיע.
"נו איפה אתה?" שאלתי חסרת סבלנות.
"אני לא רואה אותך, את אחרי המנהלה?" שאל.
"לא, אני הרבה לפני!"
"שניה, אני אחזור אחורה..."
פתאום ראיתי את בן עובר לידי ומחפש אותי.
"בן, אני פה..." הלכתי אליו.
"זאת את?!" שאל מופתע וניתק את השיחה.
"לא."
הוא נתן לי חיבוק ומחץ אותי לגמרי. הוא התחפש לאביר, כמה צפוי...
"איזה יפה את..." צחק. "את הנסיכה שלי שהצלתי מהארמון?"
"כן, כן. עכשיו בוא למבואה לפני שאני נופלת..."
הוא חייך והלכנו למבואה. לא היה לי כוח לשמוע מחמאות, או שיפנו אליי ויגידו לי "כמה השמלה יפה" או "כמה היא עלתה". באמת, אין לי כוח.
השיער שלי היה מלא בקרם שהנדיף ריח לכל עבר, בנוסף לבושם שלי. בן שם עליי את היד שלו, היה לו ריח כל כך טוב. הרגשתי מוגנת לידו, היה לי כיף ללכת איתו.
הגענו למבואה ו-99% מהמבטים הופנו אלינו. ידעתי שזה הולך להיות יום עם מלא תשומת לב, מה שאני ממש לא אוהבת, אני אוהבת שיש איתי מישהו אחד ואני מסתובבת איתו, ולא מאה אנשים סביבי.
"מיקה!!" חן רצה אליי. היא הייתה מחופשת לפרפר. כמה שזאת תחפושת נדושה היא הייתה ממש יפה.
"חנוש! יש לך תחפושת מהממת!" אמרתי וחיבקתי אותה.
"ושלך ממש מכוערת, את יודעת" צחקה.
כל היום הסתובבתי בין ילדים, כאבו לי כבר הרגליים. השעה הייתה 11:30, עוד שעה הולכים הביתה, אבל הרגליים שלי היו כבר הרוסות. ישבתי באיזו פינה, לבד, ונתתי לרגליים שלי לנוח טיפה. האצבעות שלי כאבו, כל משקל הגוף שלי עליהם, ועוד אחר כך בן רוצה שנלך לאיזה גן בהרצליה ביחד, אבל אני חייבת להחליף את התחפושת, אני לא אוכל להסתובב איתה עוד. או לפחות להחליף נעליים.
פתאום ראיתי את רון חולף על פניי, ממש מולי. הוא לא אמר שלום, או כי הוא כועס, או כי הוא באמת לא שם לב.
"רון?" קמתי ממקומי וניערתי את השמלה.
"היי..." אמר והמשיך בדרכו. עמדתי שם, מביטה בו ממשיך ללכת, עם דמעות בעיניים.
"גם לך" אמרתי והסתובבתי, הלכתי משם. הרגשתי כל כך מושפלת. מה כבר עשיתי?
"היי מאמי" בן נתן לי נשיקה כשראה אותי. "מה? את בוכה?"
"לא..." אמרה ומחיתי דמעה שזלגה לי על הלחי. "תקשיב, אני לא יודעת אם ייצא לנו ללכת לאיזה גן... כואבות לי הרגליים מהעקבים..."
"בטח שאנחנו הולכים" אמר.
"אז אני חייבת להחליף נעליים"
"נו מה את רצינית? זה כל התחפושת" אמר. הוא הביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח אותו.
"זה גם ככה מתחת לשמלה" אמרתי.
"אז מה, שאת יושבת רואים את זה"
"מה איכפת לי? לא נוח לי עם זה, אז אני רוצה שנחזור הביתה שלי, אני אחליף נעליים ואז נצא, אני לא מבינה מה הבעיה..." עמדתי שם ומלמלתי, כמו פסיכית.
"טוב" אמר במבט עצבני והלך לדבר עם חבר שלו. עוד דמעה זלגה לי על הלחי. הלכתי במהירות לתא השירותים והוצאתי את היומן.
יום רביעי, 18 למרץ, בתא השירותים בבית הספר
מה כל הבנים האלה רוצים ממני? מה כבר עשיתי לכולם? אני מנסה לצאת הכי בסדר שאני יכולה. פשוט... שיעזבו אותי כבר, שיפסיקו לעשות לי את הפרצופים האלה, שיפסיקו להתנהג אליי כמו אל זבל. נשבר לי כבר! מה, שמלה, תחפושת, זה מה שגורם לאנשים להיות סביבי? אבל שאני באמת צריכה תמיכה, ואני מבקשת משהו, אבל צריך להתנהג אליי ככה? אני לא בובה, אני לא מריונטה, ונשבר לי. נשבר לי לשמור את זה בבטן, נמאס לי להיות עם פרצוף כאילו הכול בסדר, כי לא הכול בסדר! אני לא רוצה להיות יפה, אני לא רוצה להיות 'יוקרתית'. אני פשוט רוצה לחזור לחיים שלי. עדיף לי בלי חברים, רק 1-2 שבאמת אוהבים אותי, מאשר עשרות חברים שלא שמים עליי. ואם אני אתלבש קצת לא יפה או קצת לא באופנה, כולם התעלמו ממני. זה הרי ברור. מה, יופי? זה מה שעושה לאנשים היום? סליחה שיש לי קצת אופי, ורגשות. פשוט, די!!
במקום לשמוח, אני בוכה, כואבת, פגועה. היי, פורים היום! אמא אומרת שאם בוכים בפורים, בוכים כל השנה. טוב, היא אומרת את זה גם בראש השנה...
סגרתי את היומן, הוא התחיל להירטב מהדמעות. הוצאתי מראה קטנה ששמתי בכיס של הפלאפון, העיפרון השחור נמרח לי. לקחתי מעט נייר טואלט וניגבתי. יצאתי מהתא, מנסה להסתיר עד כמה שאני יכולה את הדמעות.
חן הייתה מול המראה, שטפה את הפנים שלה מעט.
"היי..." מלמלה.
"היי" אמרתי בשקט.
"מה יש? מה קרה?" חן הביטה בי, בפנים האדומות שלי.
"סתם, עזבי..."
"נו מיקה, תספרי לי"
"אני מסריחה או משהו?"
"לא, להיפך! מה זה הבושם הזה?"
"אז למה כולם מתרחקים ממני?!"
"מתרחקים?..."
"אוף!" צעקתי.
"מה מיקה? מה יש?"
"הכול נראה כל כך מושלם וורוד מהצד, נכון?!" הרמתי את הקול.
"אני לא יודעת... את נראית ממש שמחה, ממש במיטבך.." חן מלמלה.
בלעתי את הכעס והעצבים שלי, הייתי מאוכזבת. פשוט יצאתי משם והתיישבתי על הספסל הקבוע שלי, מחביאה את פניי בין ידיי. נמאס לי לבכות.
פתאום הרגשתי משב רוח נעים, עם ריח טוב של סבון. הרמתי את ראשי וראיתי את עומר. לא דיברנו כל השבוע – שבוע וחצי האחרונים, אבל כשראה שאני בוכה ישר התייחס אליי.
"מיקה? למה את בוכה?" שאל. ראיתי שהוא דאג, אבל הוא ניסה להיראות כמה שיותר אדיש. בכל זאת - 'ריב'.
ניגבתי במהירות את הדמעות והבטתי קדימה, נותנת לרוח לייבש את פניי. לעומר היה ריח כל כך טוב, ריח של סבון... לבן כבר נעלם הריח, אני חושבת שהוא שתה, כי יצא ממנו ריח די דוחה.
"מיקה?" שאל והביט לתוך עיניי.
"מה, מה?!" הסתכלתי עליו חזרה.
"מה את מתנפלת?" נבהל ונרתע אחורה.
"סליחה..." מלמלתי ונשענתי אחורה. "אוף..."
"מה יש?"
"זהו, שאין. אין כלום, לא נשאר כלום."
"מה?.."
"עזוב"
ציפיתי שבאותו רגע הוא יגיד 'טוב' וילך, אבל למרות שאנחנו 'בריב' הוא נלחם לשמוע מה קרה, למה אני בוכה.
"מיקה, אני לא זז מפה. למה את בוכה? את אמורה להיות שמחה היום"
"למה אני אמורה להיות שמחה בדיוק?"
"תסתכלי על עצמך"
"אני מסתכלת, ו...?"
"את יפה, יש לך חבר, את לבושה בתחפושת מדהימה. מה רע?" אמר. כל מה שהוא אמר כל כך החמיא, ולרגע חשבתי שאני באמת סתם דרמה קווין, אבל באמת רע לי.
"רע."
"אני לא מבין למה..." מלמל.
"למה? כי אולי מהצד הכול נראה ורוד, אבל מבפנים? ממש לא. אני לא יפה, וגם אם כן אני לא צריכה להיות יפה, אני לא רוצה. יש לי חבר חרא, אגואיסט. התחפושת הזאת לא נוחה לי. כולם מתייחסים אליי מגעיל, כמו אל אוויר. אני בריב איתך ועם רון. אבל הכול טוב!"
הוא היה נראה די מבולבל, ניסה לעכל את כל מה שאמרתי. הוא התיישב לידי והשעין את הידיים על הספסל.
"אני לא יודע מה להגיד לך. אני חשבתי שהכול טוב"
"גם אני" אמרתי וניגבתי את הדמעות.
"אני מצטער" אמר והסתובב אליי. הוא הביט בי, ישר לתוך העיניים, והרגשתי איך אני מסתנוורת מהצבע הכחול המדהים בעיניים שלו. שתקתי, לא ידעתי מה להגיד, גרמר אומרת שבקטעים כאלה צריך לשתוק.
"אני לא התכוונתי לפגוע בך, אני לא התכוונתי ל... לתת לך עוד מועקה על הלב שאת ב... 'בריב' איתי. לא הייתי צריך להגיד מה שאמרתי, את אותה מיקה, פשוט המראה שלך... נורא בלבל, שינה אותך.."
"אתה אפילו לא נתת לי לדבר. אז מאיפה ידעת?"
"אני לא, ובגלל זה אני מצטער"
הזזתי את המבט מעיניו והבטתי קדימה. הייתה רוח קרה והעננים בישרו על גשם.
"אני מצטער." חזר שנית. "מצטער בכל מובן המילה"
חזרתי להביט בו, פניו הצהירו שהוא באמת מצטער.
"זה בסדר..." הסטתי חזרה את המבט. "גם אני מצטערת"
הוא חיבק אותי, חזק. לרגע לא חשבתי שאני בוגדת בבן או משהו, לרגע לא הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. לרגע בכלל לא חשבתי על בן.
עומר ניגב לי את הדמעות ואני גיחכתי כי זה דגדג אותי.
קמנו משם והסתובבנו במשך שאר היום, לא נתקלתי בבן, לא ראיתי אותו בכלל. פשוט נהניתי מהשעה האחרונה של היום.
ממש שהצלצול התנגן, וכולם נהרו מחוץ לבית הספר עם התחפושות, בן נעמד מולי. הייתי עדין עם עומר, והיה נראה שבן ממש מקנא...
"היי" בן אמר במהירות והביט בעומר.
"היי..." אמרתי בחיוך מזויף.
"את באה איתי?" בן שאל.
"אמרתי לך, אני צריכה להחליף נעליים." אמרתי באופן חד משמעי. בן היה נראה מרוגז על זה, אבל בגלל שהייתי עם עומר והוא מאוד-מאוד קינא, הוא הסכים.
"בן, אתה לא עושה לי טובה. אם אתה לא רוצה, אני אחזור לבד לקחת"
"אני אמרתי שאני בא איתך"
"טוב" אמרתי.
"את הולכת?" עומר חייך אליי. "ביי, פורים שמח" איחל לי ונשק לי על הלחי.
"ביי..." חיבקתי אותו ולחשתי לו באוזן: "תודה".
"בואי..." בן משך אותי במהירות. אחרי שהתרחקנו טיפה מעומר הוא עזב את היד שלי.
"אני לא מבין מה את מנסה לעשות" אמר ולא הביט בי.
"מנסה לעשות מה?"
"זהו, זה בדיוק מה שאני לא מבין!"
"אני לא מנסה לעשות כלום, מה אתה רוצה?" נעצרתי.
"מה הקטע הזה פתאום עם עומר וזה?"
"אין שום קטע! הייתי לבד, והוא, להיפך ממך, בא ושאל אותי מה קרה, היה לו איכפת. אתה מבין?! איכפת!"
"ולי לא היה איכפת?! אני לא שאלתי מה קרה?!"
"שאלת, אבל זה היה מתוך נימוס. כי למרות שדחיתי את השאלה של עומר כמה פעמים, הוא לא עזב אותי עד שעניתי לו!"
"זה אומר שהוא יותר טוב?"
"לא, זה אומר שיותר איכפת לו!" צעקתי.
"בסדר בסדר, למה את צועקת?"
"אני לא צועקת!" הרמתי את קולי עוד יותר. "אתה פשוט... כזה, כזה... מעצבן לפעמים!"
הוא תפס בידי ומשך אותי לקיר, למקום שלא היה בו אף אחד.
"תירגעי, טוב?!" אמר ותפס את ידיי על הקיר. "אני אולי נראה תמים אבל..."
"אתה לא נראה תמים, אל תדאג" אמרתי. כאב לי, הוא לחץ לי את הידיים חזק על הקיר, הרגשתי שהדם שלי נעצר, אבל ניסיתי להישאר רגועה.
"אני שמח לשמוע!!!!" צעק ולחץ עוד יותר.
"יופי!"
"בי... בי לא בוגדים, שמעת?!"
"מי בוגד בך?! אסור לי שיהיו לי ידידים?!"
"תלוי איזה ידידים" אמר בשקט ולחץ עוד יותר חזק. "את לא יודעת שאני שונא את עומר?!"
"מה, שונא אותו?! מה פתאום שונא אותו?" שאלתי.
"אל תגידי לי שאת לא יודעת!!!" צעק.
"לא יודעת מה?..." אמרתי מנסה להסתיר את הכאב.
"יש... יש סיפור ביני לבין עומר, ואם את מנסה להתגרות בי עכשיו..."
"אני לא מנסה להתגרות בך! לא ידעתי בכלל שיש בניכם סיפור!"
"מצוין!" אמר עצבני ולחץ עוד יותר חזק. הרגשתי שכל גופי כואב, שהדם שלי לא זורם יותר, לא הרגשתי את הידיים.
"תעזוב... תשחרר אותי..." מלמלתי מכאב. הוא שתק, לא אמר כלום, רק המשיך להחזיק אותי.
"בן!!!!" צעקתי מכאב. "תעזוב אותי!!!" צרחתי. הוא שם לי יד על הפה ואמר לי: "תשתקי. שמעת?"
פתאום הפלאפון שלי צלצל, בן הוציא לי את הפלאפון מהכיס וראה על הצד "עומר".
"אה, עומר... בטח, אין בניכם שום קטע!" צעק וענה לטלפון.
"הלו? הלו?..." עומר אמר מבולבל מהצד השני.
"הלו? הלו?" בן חיקה אותי.
"מה? מי זה?" שמעתי את עומר מהצד השני. בן שם על רמקול והצמיד את הפלאפון לפה שלי.
"מה זה? מי שם? מיקה?"
"עומר..." הצלחתי לפלוט.
"כן מיקה? מה יש? איפה את?"
"זה לא עניינך איפה היא!" בן צעק.
"זה בן?" עומר שאל מבולבל. בן צחק ברשעות. הוא היה נשמע שתוי, שתוי כל כך... לא הייתי צריכה להתגרות בו.
פתאום התחילו לרדת טיפות, ירד גשם. השמלה שלי נרטבה, אבל זה כל כך לא עניין אותי. הידיים שלי כל כך כאבו, הדם שלי נעצר, לא הצלחתי לנשום כי בן סתם לי את הפה, ופשוט... התעלפתי שם.
~
הפרק הזה יצא 6 דפים בוורד! זה פיצוי על כל האיחורים ועל כל הזמן שחיכתם לפרקים, לפרק הזה ולקודמים.
שיהיה לכם חג שבועות שמח, או יותר נכון... איסרו שבועות שמח
קרדיט על החתימה לטינקרבל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכותבת .