לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Alive and Dead.


I've lost my way, but I will go on until the end.

Avatarכינוי:  מישלונ.

בת: 27

ICQ: 397197735 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2009

סיפור לתחרות.


שברי זכוכית/ מיכל

 

 

 "שקט, היא מתעוררת", נשמע קול מוכר.

  עיניי נפקחו באיטיות והשתהו על מבטה של אישה מוכרת. זאת הייתה אמי.

  "איך את מרגישה חמודה שלי?", קולה הבטוח, העוצמתי של אמי מילא את גופי בתחושות מעורבות.

  החצאית הקצרצרה שהסתירה רק במעט את רגליה וגרביוני הרשת הזכירו לי כמה אני לא רוצה שהיא תהיה פה, כמה שכל המצב הזה מזויף.

  נשמתי בכבדות ומלמלתי משהו לא ברור.

  אמי התקדמה לעבר הרופא ושאלה אותו בקול חסר סבלנות מתי אני אוכל להשתחרר. כן בטח, כאילו באמת איכפת לה.

  סובבתי את ראשי וראיתי את תמונתו של אבי מונחת על השידה.

  אמי התקדמה אלי עם חיוך מסנוור. מרוב אי רצוני לראותה, כוס המים אשר הוכנסה בכוח לידי רגע לפני, נפלה ונשברה.

  "אוי! אני אנקה", אמי ניסתה לשוות לעצמה דמות אכפתית והתכופפה להרים את שברי הזכוכית בחוסר זהירות.

  לפתע נשמע קול ניפוץ חודרני. הפניתי את מבטי לכיוון שממנו הגיע הרעש וראיתי את תמונתו של אבי על הרצפה בעוד המסגרת מנופצת לרסיסים. שברי זכוכית, מכאיבים אפילו בלי מגע יד. נשברים במהירות לא נתפסת לעין, באותה מהירות שבה אנשים מספיקים לחיות ושנייה אחרי למות. כמה כאב יכול לבוא מאישה אחת.

  יומיים לאחר מכן יצאתי לרחוב ההומה אדם והזזתי באיטיות את רגליי שהתקשו לפסוע על מדרכת האבן.

למרבה הפלא אנשים לא נעצו בי מבטים. הסתכלתי על גופי וראיתי בפעם הראשונה מזה זמן רב צורת גוף רגילה, שיש בה שומן ולא רק עור ועצמות.

  נעמדתי באמצע הכביש ועברתי בעיניי על פני הרחובות הרבים. לאן אפנה? מכוניות צופרות העירו אותי ממחשבותיי ופניתי לסמטה החשוכה המוכרת שהייתה בינות הרחובות ההומים, שקטה כתמיד.

  פתחתי את הדלת השקופה שהובילה אותי לסלון יופי שבו ישבו שלוש נשים ופטפטו על דברים שלא נקלטו במוחי. התיישבתי על כיסא פנוי וחיכיתי שישימו לב אלי. ראיתי את מבטה של דודתי נח עלי, אך מילה לא בקעה מפיה.

  יצאתי לרחוב נסערת ודמעות נחו על לחיי. כמה זמן הפסדתי? מה זאת ההתעלמות הזאת?

  רצתי למקום שהתגעגעתי לו יותר מכל.

  דפקתי בחוזקה על הדלת וחיוך התנשא על פניי.

  "מי זה?", נשמע קולו של דניאל.

  "דניאל תפתח, זאת דיאנה!".

  חריקת הדלת המיושנת הזכירה לי ימים אחרים, תקופה אחרת, תקופה שנראית עכשיו כמו חיים אחרים.

 דמות גבוהה עמדה מאחורי הדלת ונפלתי עליה בחיבוק.

  "היי.. דיאנה.. תקשיבי זה לא זמן טוב", מהמסדרון הציץ ראשה של נערה שהסתכלה עלי בהיסוס.

  חיוכי נעלם מפניי כלא היה. יצאתי בריצה החוצה. התיישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות. למה בכלל התעוררתי? חזרתי למציאות כל כך אחרת, אף אחד לא באמת רוצה בי, אפילו החבר הכי טוב שלי.

  "דיאנה!", צעק מאחורי דניאל.

  קמתי במהירות מהמדרגות ורצתי לאן שרגליי הובילו אותי.

 הגעתי לבית הקברות הקטן והשלו שעמד מחוץ לעיר, כמין סוגר מעגל של חיים ומוות.

  ניגשתי לקבר הרחוק מכל, שנמצא מתחת לעץ האיקליפטוס הענק. אני זוכרת את בקשתו של אבי לטפח את הקבר ולהסתיר את השמש ממנו. אבי תיעב את השמש ואמר שהחושך הוא המקום היחיד שבו הוא הרגיש בטוח.

  ניקיתי את מעטה האבק שנח על הקבר. אף אחד חוץ ממני לא ביקר בקבר, לא נזכר באבי, לא התגעגע אליו כמו שאני התגעגעתי. רבים האנשים אשר שמחו על מותו. 'כמין הקלה כזאת', הם אמרו, 'כמין התחלה של חיים חדשים.' אני לא ראיתי זאת כך.

  קירבתי את שפתיי אל הקבר ולחשתי באיטיות, בלי להתאמץ במילים, כל מה שמילא את ליבי.

  נישקתי את השיש הקר ויצאתי בחיפזון לשדה שהוביל לעיר.

  פתאום השתוקקתי ליפול על הדשא ולנוח, לסגור עיניים ולעצור את העולם מלכת, כאילו אין שום דבר המוטל עלי.

  ליטפתי בידיי את הדשא הרטוב ונזכרתי בפעמים שבהם טיילתי עם אבי, ילדה קטנה עם קוקיות, צוחקת ומאושרת ולא מודעת למה שמצפה לה בעתיד הכל כך קרוב.

  למה בעצם התחלתי את עניין האנורקסיה? למה החלטתי שהסיבה העיקרית שבשבילה אני חיה זה הכדורים?

 

  עיניי נפקחו באיטיות. האור החלש שבקע מהמנורה על השידה גרם לעיניי להיעצם בחזרה ולהיפקח באיטיות רבה יותר, על מנת להתרגל למצב החדש. מזה חודש ארוך כמעט ולא התעוררתי, הייתי כגופה. עכשיו זאת התחלה של חיים חדשים, של חיים שחלמתי כבר מזמן להתחיל.

  החדר היה ריק מאדם וקרני השמש החלושות שניסו לעבור דרך התריסים המוגפים, העידו על כך שהבוקר עוד לא עלה ושהעולם עוד בתרדמת עמוקה. מצב זה שימח אותי.

  ירדתי מהמיטה הגבוהה והחורקת בשקט ונעמדתי מול תמונתו של אבי במסגרת הזכוכית, אשר נשארה במצב שזכרתי אותה עוד מילדותי, אפילו לפני מותו, לפני שהכל התחיל להיות כל כך שונה, לפני שאושפזתי. חיוכו הקורן, עינייו המלאות בשמחת חיים העלו בי רצון לחבקו, לנשקו, לגעת בתווי פניו המושלמים. האור החלש גרם לזכוכית להבריק והוסיף ניצוץ לעינייו של אבי אשר כבו באותה צורה שבה הם נדלקו. התקדמתי יחפה לעבר המסדרון הארוך. ליד הדלפק ישבה אחות עייפת מראה, אשר רק חייכה אלי ולא התעניינה במחשבותיי.

  יצאתי החוצה יחפה, עם הכותונת ששם בית החולים היה רשום עליה. פסעתי בעיניים פקוחות למחצה בעוד קרני השמש החודרות מסנוורות את פניי.

  מדי פעם חלף על פני איש והסתכל עלי במבט מודאג, אך עם זאת המשיך בדרכו.

  הגעתי לבית ועליתי במדרגות הקרות והמגעילות. פתחתי את הדלת שאיש לא טרח לנעולה.

  נשמתי נשימה עמוקה ונעמדתי באמצע הסלון.

  "שלום", אמרתי לחלל הריק.

 

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

 

נכתב על ידי מישלונ. , 11/1/2009 21:35  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





5,276
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למישלונ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מישלונ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)