°•°•»בעיניים עצומות.»•°•°

בעיניים עצומות - פרק שני .

להיזכר בפרק הקודם:

פתאום הפלאפון שלו מצלצל.

"יש לך טלפון בר..."

אמרתי בעוד הוא ממשיך לנשק אותי.

"תתעלמי, שכולם יקפצו לי עכשיו."

הוא אמר, והמשכנו להתנשק.

פתאום הידית של הדלת זזה.....

ו.............

~

מרוב שהטבענו אחד את השני בנשיקות,

לא שמנו לב לרעש של הידית שנפתחת.

לרגע היה נדמה לי ששמעתי רעש קטן, סוג של חריקה.

אבל חשבתי שאני סתם מדמיינת,

ושחבל להרוס את החלום שעכשיו אני נמצאת בו.

לא שמענו, ולא שמנו לב,

ולאט לאט הדלת התחילה להיפתח.

עד שהיא כבר הייתה פתוחה,

ומבחוץ הציצו כמה ראשים.

"ואו.

תראו תראו, איזה חמודים.

ממש, צמד חמד בהתגלמותם.

אני מפריעה במשהו? ללכת?"

אלה היו המשפטים,

שברגע שבר שמע את הקול של מי שאמרה את זה,

ישר זינק והפסיק לנשק.

שנינו העפנו את מבטינו אל כיוון הקול הצווחני,

שממנו נשמעו המשפטים.

"לא שירי!

את לא מפריעה בכלל!

למה את חושבת שאת מפריעה?!"

אחרי שבר אמר את המשפטים האלה,

לילדה הזאת, ששמה ש..ירי.

הרגשתי ממש ממש פגועה.

כי לרגע הפלאפון שלו מצלצל,

אני אומרת לו לענות,

הוא אומר שמצידו כולם יקפצו.

אבל מתי שה..שירי הזאת נכנסה,

הוא ישר זינק אל רגלייה הדקות והגבוהות.

היא נראיתה אחת שדורשת צומי.

היה לה שיער בלונדיני צועק,

ממש ממש בלונדיני,

אם פס אחד בצבע קצת יותר כהה בשיער.

היא הייתה גבוהה כזאת,

אבל עדיין יותר נמוכה מבר.

היא הייתה על עקבים בצבע ורוד.

והייתה לה חולצה צמודה בצבע ורוד.

וחצאית ממש מיני בצבע לבן.

היא נראיתה לי לא אחרת מאשר עוד שרמוטה.

"לא, פשוט נכנסתי לראות מה איתך,

אמרת שאתה הולך לשירותים לשניה,

ולא חזרת, וכבר עברה חצי שעה.

התקשרתי אלייך ולא ענית לי.

ואז באתי לראות מה קרה, ולא היית בשירותים.

עליתי לחדר וראיתי אתכם מתנשקים.

הפרעתי?! כי אם כן אני יכולה ללכת.

"אה, זאת היית את שהתקשרת?

לא פשוט, לא שמעתי את הפלאפון.

וזה היה סתם, באמת..

את חייבת להאמין לי שירי!!"

"בר? מי זאת? ...... "

"אני?! אני החברה שלו מאמי,

ומי את??!?!!"

הייתי בהלם.

לא יכולתי לענות לה אפילו.

לא ידעתי בכלל מה לענות.

קפאתי במקום, לא הצלחתי לזוז.

ניסיתי כמה שיותר לעצור את הדמעות.

הדבר הראשון שעלה בדעתי לעשות,

זה פשוט להסתכל על בר.

לנסות להבין במבטים מה שקורה.

כי אני במילים, ממש לא מבינה את המצב כרגע.

הסתכלתי על בר,

הוא הסתכל עליי במבט עצוב.

השפתיים שלי?

מחיוך ירדו לצורה של הכנה לבכי.

"אה......

אני.. אני אף אחת.

לא מישהי חשובה.....

נכון בר?..."

תפסתי את התיק שלי חזק בידי האחת,

רצתי לכיוון הדלת,

ואז אותה שירי, דיברה אליי.

"ביי מתוקה.

חח היה נעים להכיר אותך אף אחת."

סובבתי את ראשי, אבל לא לכיוונה,

אלא לכיוונו של בר.

לא הגבתי אפילו,

רק העפתי מבט אחרון בבר ורצתי משם.

ירדתי במדרגות,

וכבר התחילו לרדת הדמעות.

הייתי למטה, בין כל האנשים,

 וניסיתי לחפש את שירן וסיון.

"עומרי!

ראית את סיון או את שירן?!" שאלתי את עומרי, שנתקלי בו במקרה.

"אממ, עכשיו לא,

אבל ראיתי את שירן מקודם ליד שולחן השתייה.

קרה משהו חמודה?"

"אל תקרא לי חמודה.

ביי, תודה."

הלכתי לכיוון "שולחן השתייה",

איך שעומרי מישומה החליט לקרוא לו כך.

וראיתי את שירן עומדת,

עם כוס מלאה בשתייה,

מולה עומד מישהו שנראה מבוגר דווקא,

בן 20-21.

והיא לא הפסיקה לצחוק.

"שירן!!!!!!!

שירן! תסתובבי שנייה!!!!"

"מה יש לך?

עד שאני נהנית?

מה קרה נו?..

לא הפרת לי בשביל סתם."

"שירן! תראי אותך!!

את שיכורה רצח!!!

אני הולכת, את באה?!"

"לא נו.. עד שאני נהנית,

ושמצאתי לי מישהו חמוד?"

"טוב, תישארי את.

אני לא נשארת פה אפילו לא עוד דקה.

תמסרי לסיון שהלכתי.

להתראות שירן.."

"אוקיי, ביי מאמי!!!!"

חיפשתי בתיק שלי את הפלאפון,

רציתי לנסות להתקשר לסיון,

ולהגיד לה שאני הולכת.

כי לא נראה לי שמשירן היא תקבל תשובות במצב הזה.

ואז ראיתי שהפלאפון לא אצלי בתיק,

ונזכרתי שבר לקח לי את הפלאפון כשהיינו למעלה,

כי הוא רצה לראות תמונות וכאלה.

לא יכולתי להשאיר את הפלאפון פה וללכת,

החלטתי לעלות למעלה, לקחת את הפלאפון מהר בלי שיבחינו בי,

ולהסתלק מפה ולא לחזור.

עליתי למעלה, מהר פתחתי את הדלת,

בלי לחשוב אפילו.

ואז נעמדתי בכניסה, אפילו לפלאפון לא יכולתי להגיע.

ראיתי אותם, את בר ואת שירי,

הם ישבו צמודים על המיטה של בר..

והתנשקו.

לא האמנתי שהוא עשה לי את זה.

הייתי בשוק.

פתאום שירי הבחינה בי.

"את צריכה משהו ילדה?!

לא, כי אם את לא שמה לב, את מפריעה.

קצת הרבה מפריעה, לייתר דיוק."

"אממ.. כן, סליחה..

אני פשוט, פשוט שכחתי את הפלאפון שלי..

אני ייקח אותו ואני יילך......"

רצתי לכיוון המיטה, הפלאפון היה ממש ליד בר,

צמוד לרגל שלו.

לקחתי אותו בלי לגעת בבר והתחלתי לרוץ.

"בתאל.............."

הוא אמר בלחש.

כאילו הוא רוצה להגיד לי "חכי רגע", אבל פשוט לא אומר.

"עזוב אותה מאמי,

היא כלום. היא שומדבר.

עכשיו זה רק אני ואתה.

אל תפסיק לנשק אותי."

זה מה ששמעתי.

ואז רצתי לכיוון הכניסה,

ועידו תפס לי את היד.

"מה מאמי, לאן זה?!"

שיחררתי את היד שלי מהיד שלו בחוזקה ובכעס.

"עזוב אותי עידו, אין לי כוח לזה."

"רצתי, פתחתי את דלת הכניסה,

יצאתי החוצה, טרקתי אחריי את הדלת,

רצתי החוצה, לא רציתי להתקשר לאמא שתבוא לקחת אותי,

כי ידעתי שישר יתחילו החקירות.

התחלתי לרוץ ברחוב, לא ידעתי לאן אני רצה.

הדמעות גרמו לי לראות מטושטש,

וכמעט שנחנקתי מרוב דמעות.

רצתי, ואז נפלתי ברחוב.

לא היה לי כוח לקום,

התחלתי לבכות. לצרוח מבכי.

גררתי את הגוף שלי לאחד הבתים,

התיישבתי על המדרגות של הבית,

שהיו מתחת לדלת הכניסה של אותו בית.

התיישבתי, וכבר הידיים שלי התחילו להתעייף.

פשוט התיישבתי, ושמתי את הידיים על הפנים,

ובכיתי.

ואז התחלתי לצרוח.

ואז פתאום הדלת של הבית נפתחה.

בכיתי הרבה בשביל לשים לב שהדלת נפתחת,

ואז שם לי את כל היד על העיניים,

לא ראיתי כלום, וסתם לי את הפה, והכניס אותי לבית.

"דיי, מה זה?!

תעזוב אותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תן לי ללכת!!!! בבקשה!!!"

פתחתי את העיניים, וישבתי על כיסא,

קשורה לכיסא. קשורה חזק.

וראיתי מישהו עומד מולי,

עם מסיכה שחורה על הפנים.

התחלתי לבכות,

ולא הבנתי מה רוצים ממני.

ואז הוא שאל אותי, אם יש לי כסף.

היה לו קול זוועתי, מפחיד כזה,

מבוגר ומאיים.

"לא, אין לי כסף, בסך הכל הייתי בדרך הביתה ממסיבה,

ונפלתי. בבקשה תשחרר אותי, מי שלא תהייה,

בבקשה, אני צריכה להגיע הביתה!"

ואז הוא כיוון לצווארי סכין.

ושאל שוב אם יש לי כסף.

אמרתי לו שוב שאין לי והתחלתי לבכות,

ואז הרגשתי את הקרירות של הסכין הקרה,

הרגשתי אותה נוחתת על ידי,

ו....................