בעיניים עצומות-פרק 6.
להיזכר בפרק הקודם....:
אמרתי וחייכתי, ואז שוב התנשקנו.
ההפסקה נגמרה, עברו שעתיים,
סוף היום, אמרתי לדין להתראות בנשיקה,
והלכתי עם שירן וסיון לכיוון המדרגות,
לרדת למטה ולהתחיל ללכת לכיוון השער,
ברגע שהנחתי רגל אחת על המדרגה הראשונה,
שתי ידיים נחתו על גבי בחוזקה,
ודחפו אותי קדימה בחוזקה.
התגלגלתי במדרגות במהירות, בסיבובים,
על הראש, הידיים, הגב, הרגליים,
עד שנחתתי על הריצפה בחוזקה,
וכל גופי כאב.
ו....................................
~
נחתתי על הריצפה שליד המדרגות,
כשקולי שוכב על הגב, מנסה לקום אך ללא הצלחה.
הרמתי את ידי ושמתי אותה על ראשי.
הכאבים בראש רק החלו להיות יותר ויותר חזקים משהיו.
בחיים שלי לא נפלתי ככה.
במיוחד לא במדרגות.
זה לא משהו שקורה בטעות. זה משהו שחייב לקבל עזרה כדי לקרות.
והיו הרבה תאונות ככה, לא שאני מאשימה,
ושמה את האצבע על מישהו. אבל זה לא קורה ככה סתם.
סיון ושירן רצו אליי, ורצו עוד כמה ילדים לעברי.
זה היה כבר סוף היום, לא הייתה אותה כמות ילדים כמו שיש באמצע יום.
הייתי מוקפת במלא ילדים, כל גופי היה על הריצפה,
לא יכולתי לזוז. ניסיתי. אבל לא הצלחתי.
שמעתי את כולם מתלחששים, את כולם צועקים לעזרה,
את כל הצרחות והבהלה.
והמחשבה הראשונה שעלתה בראשי, "פאק, זאת באמת אני במרכז העניינים?!"
"בתאלי!!!!!!!! את בסדר?! מאמי הכל בסדר?! יואו!!!!"
שמעתי את שירן מדברת איתי, שמעו על הקול שלה שהיא נלחצה.
ואז לקחתי את ידי שהייתה מונחת על ראשי אל מול עיניי.
בהתחלה ראיתי מטושטש, אבל אז התמונה הסתדרה לי.
היה מלא דם על ראשי. הראש שלי דימם.
וגם ביד.
ולא יכולתי לזוז.
מהר מאוד המורות הגיעו למקום,
ואנשי אמבולנס הגיעו יחדיו.
את דין לא ראיתי בסביבה.. וזה גרם לכאב להכאיב לי עוד יותר.
לקחו אותי לאמבולנס והרדימו אותי.
עברתי סידרת טיפולים, ניתוחים, והרדמה.
"בתאל.. בתאל... בתאל................."
זה היה הקול של דין שחדר אליי להרדמה.
פקחתי את עיניי וראיתי במטושטש,
ואז הסתדר לי. דין ישב מולי, כאשר הוא מחזיק את ידי,
נשען טיפה על מיטת בית החולים ומביט בי,
ולא מפסיק לומר את שמי.
ברגע שבאתי לדבר הרגשתי דפיקות בראש והנחתי את ידי על ראשי.
ראשי היה עטוף בתחבושת, וכל ידי, מהאצבעות עד לכתף
הייתה חבושה גם. וכמה פלסטרים על היד השניה והפנים.
"אוי.. אלוהים........... דין?............"
ברגע שאמרתי את שמו נכנס הרופא לחדר.
הוא סיפר לי מה קרה לפי מה שסיפרו לו,
מה המצב שלי, איזה ניתוחים וטיפולים עברתי בזמן שישנתי.
מה שהכי הפחיד אותי, זה שפתחתי את הראש.
ושיש לי תפרים חמדמדים מתחת לשיער שלי.
דין היה צריך ללכת, אחרי שהוא ישב איתי וניסה להצחיק אותי.
הוא היה המום שזה קרה, הוא לא הבין מה הסיבה ואיך..
הכל פשוט לא הסתדר לשנינו.
ההורים שלי גם ביקרו אבל הלכו להביא לי דברים ללילה,
מאחר ואני אצטרך להישאר בבית החולים עד שישחררו אותי.
ואז הייתי לבד בחדר.
ומישהי לא מוכרת נכנסה.
והגישה לי פתק וישר ברחה.
לא הצלחתי בדיוק לראות את פנייה.
לקחתי את הפתק לידיים והתבוננתי טוב טוב במה שהיה כתוב.
ו.....................
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דניייאלי