ההתרפצות שהייתה בפוסט הקודם רק הייתה רגעית.
אחרי שהוצאתי את זה ממני,ודיברתי עם אנשים שקרובים אליי ויתנו לי רק עצות כדי
שלי יהיה טוב, הבנתי שהוא באמת חרא בן אדם אבל כל זה בתור הגדרת חבר.. בעיקרון מה שרציתי.
בתור ידיד אין לי בעיות איתו.רק חבל שיצא לי לראות את הפרצוף האמיתי שלו.
האווירה הזו של סוף שנה היא אווירה מעורבבת בהרבה. מבחנים עצומים ומשפיעים על השנה הבאה בתיכון מלחיצים,
חזרות לטקס סוף השנה המהנות, השעות החופשיות שישנם כל יום כי כבר המורות מבריזות, האי חשק לבוא כי כבר כולם
מצפים לחופש, הצחוקים האחרונים בחטיבת ביניים, היחס החדשני ללימודים שמכינים אותנו לשנה הבאה,
הצפייה לחדש ומה יהיה כלכך מרתק, אבל אם זאת.. בא לי להישאר באותה כיתה, בכיתה ט'.
בין השנים הכי מהנות שהיו לי עד כה. באמת שהיה הרבה ואני לא יכולה להגיד שלא, השגרה הנוחה שאלייה
התרגלתי שלא כל כך בא לי לעזוב אותה, הצחוקים שקיימים רק בכיתה ט', והלימודים שעוד לא הכי רציניים לפני
כיתה י', הבגרויות והמגנים וכל הלחץ שעוד לא איתנו יגיעו עוד מעט. אבל זה חלק מהחיים,
מתבגרים, משתנים, מתחברים עם אנשים חדשים, מצטרפים לפעילויות חדשות, עושים דברים חדשים,
ושומרים על קשר הדוק אפילו שקשה לשמור עליו (מאעיה אין עלינו חח♥).
אבל אותי לימדו משהו שלדעתי נורא נכון-
לפעמים צריך לעזוב בשיא, כדי שיהיה את הזיכרון הטוב הזה, ולא למצות אותו יותר מידי.
אני יכולה להגיד את זה עכשיו, פשוט טוב לי.
אחרי שהרבה חורים שהיו לי באוויר, סתמתי אותם. אני מרגישה הרגשה של השלמת דברים
חשובים שרציתי לעשות. וזה התבצע.
אושר (:
לי לא מזמן היה קשה, הרבה לא הלך והשתנה והיה לא הכי טוב, ואחותי שהייתה אז ועד עכשיו בחו"ל אמרה לי-
'הזמן עושה את שלו, את תראי' וזה נכון, באמת ככה. טפוטפוטפו.