"טלי....טלי תהיה בסדר."

נאור חש הקלה עצומה.

כעת יכל להיות שקט.

~~~~~~~~

טלי ואביה ישבו בסלון, שניהם שקטים. אף אחד מהם לא ידע אפילו איך להתחיל את השיחה.

הם ידעו שהם חייבים לדבר על זה, טלי ידעה את זה. הם לא יוכלו לעבור על כך בשקט.

האב לא ידע כיצד לדבר עם ביתו. ידע כי לא היה לה טוב בשנים האחרונות. הייתה זו תקופה קשה. לאב, לטלי ולרונן.

רונן בן ה-19, אחיה הגדול של טלי, היה האדם הקרוב ביותר לטלי. חוץ מנאור. לרונן טלי סיפרה הכל, מאז שהייתה קטנה.

לא הייתה לה אם להתייעץ איתה. תמיד דיברה עם אחיה והרגישה איתו חופשייה. כשהייתה בערך בת 5, שאלה את רונן שהיה אז בן 9, איך הוא זוכר את אמא. אותו רגע, שננצר עד היום במוחו של רונן, אותו רגע בו אמר לה "אני לא זוכר את אמא."

לעומת היחסים עם רונן, יחסיה של טלי עם אביה לא היו כך. כמובן שהיה את הקשר משפחתי. טלי ידעה לדבר עם אביה ושיתפה אותו בדברים שקרו אתמול בבית הספר, ומה השכנה אמרה ונושאים רבים כאלו, אך לא יכלה לדבר איתו על דברי אישיים כל כך כמות שדיברה עם רונן. או נאור.

נאור היה חברה הטוב ביותר של טלי. לא ידעו איך עד היום הסתדרו אחד בלי השני.

טלי הייתה האדם החשוב ביותר לנאור. הוא לא יכל להרשות לעצמו לאבד אותה.