נאור ישב בחדרו ופתר תרגילים במתמטיקה.

"נו באמת, איך בדיוק יעזור לי בחיים לדעת מה השטח של המקבילית המזדרגגת הזאת?!?"

פתאום נשמעה דפיקה בדלת.

כרמל עמדה שם.

"הי, סורי שלא יכולתי לבוא מקודם...."

"לא נורא, יפה שלי" נאור נישקה רכות על שפתייה.

הם התיישבו על המיטה, והתחילו לשוחח.

"אני פשוט לא יודע מה לעשות, היא ממש מדאיגה אותי" אמר לה. פניו הביעו עצב.

"מאמי, אני יודעת שאולי זה נורא קשה לך, היא בסה"כ החברה הכי טובה שלך, אבל תחשוב גם עלייה. אתה לא יכול אחרי מה שהיא ניסתה להשאיר אותה לבד. לך תדע מה עוד היא יכולה לעשות. אתה חייב להשגיח עלייה עכשיו. טלי צריכה אותך, תעשה את זה בשבילה."

נאור חייך. "איך תמיד את מצליחה לעודד אותי, את?" שניהם נסחפו לנשיקה ארוכה.

~~~~~~~~~

"למה אתה אף פעם לא שואל אותי לדעתי?! אוף נמאס לי, בכלל לא אכפת לך ממני!!"

"טלי, מתוקה, אני עושה את זה בשבילך.....אי אפשר לשכוח כזה דבר, אני רוצה לשמוע דעה מקצועית על מצבך."

"אבל למה ישר אתה פונה לפסיכולוג?! למה אל ניסית פשוט לדבר איתי? למה?!"

טלי  לקחה את הפלאפון שלה, ארנק ויצאה בדרמטיות מהבית.

~~~~~~~~~

"רגע מאמי, אני אלך לפתוח את הדלת..."  נאור חייך אל חברתו.

"טוב מתוק, אני אכין לנו לשתות."

נאור התקדם אל הדלת. הוא הציץ בעינית.

טלי??

לא, זה לא יכול להיות. היא אמורה להיות אצל הפסיכולוג עכשיו. למה היא באה לכאן דווקא עכשיו?

נאור פתח את הדלת. הוא אילץ את עצמו לחייך.

לא שהיה לו משהו נגד טלי, פשוט, דווקא עכשיו, וכרמל הגיעה עד לפה....

טלי נישקה את נאור בלחי, ונכנסה היישר אל חדר.

בינתיים נאור הלך למטבח. כרמל בדיוק מזגה לשניהם ספרייט.

"מאמי, תקשיבי.....טלי עכשיו פה, אני לא ממש יכול להתעלם ממנה..." הוא התנצל.

"זה בסדר, יפה שלי...אני מבינה.....אני אלך בינתיים אל מאי, תבטיח לי שכשתתפנה תתקשר אליי, טוב?" היא חייכה.

אין, הילדה הזאת מדהימה, כמה שהיא מתחשבת, חשב לעצמו.

חיוך נסוך על פניו.

"אני אוהב אותך" הוא חיבק אותה.

"גם אני אוהבת אותך" ענתה ונישקה אותו קלות על שפתיו.

"טוב אני הולכת...תעדכן אותי.."

נאור נכנס לחדר עם ספרייט ותפוצ'יפס.

מיד טלי החלה לבכות.

~~~~~~~~~~~

אני לא יודעת מה איתכם, אני באמת אהבתי את הפרק  הזה.....