"נו, תביאי קצת במבה יא שמנה!"

"לא רוצה ולא רוצה!" אמרה והוציאה לו לשון.

"נו אבל אני מורעבב!"

"תהיה מה שבא לך, כל עוד אתה לא מפריע לי...." אמרה והכניסה לפיה עוד במבה.

"נו..!!" התחנן בעודו מנסה לחטוף את השקית מידייה.

הוא התחיל לדגדג אותה, ולפתע הגיעו למצב בו פניהם היו קרובות. היא הרגישה את נשימותיו עלייה.

הוא לאט התקרב אלייה, עוצם את עינייו....

~~~~~~~~~

"אנחנו באים למקום הזה יותר מדי פעמים..." חשב לעצמו.

הוא הביט סביב. היה משהו באותם קירות לבנים, אותם אנשים, יש להם מבט עצוב בעיניים....

"אני הולך לקחת משהו לאכול, אתה רוצה גם?" קטע אביו את מחשבותיו.

"לא, אני בסדר...לך."

"טוב.....יהיה בסדר, אל תדאג." אמר בעודו מניח יד כל כתפו.

"אני יודע, אבא."

~~~~~~~~~

"מהר, דוקטור! היא התעוררה!"

קולות צעדים ומלמולים נשמעו. היא הביטה סביב. לא שוב....

~~~~~~~~

לא, טל...א..אני לא יכולה. אני מצטערת." הסיטה את ראשה לצדה.

"לא אני...זה אשמתי, לא הייתי צריך....אני הולך."

לפני שהספיקה להוסיף מילה, שמעה את הדלת נטרקת.

~~~~~~~

"נו אז איך את מרגישה, יפה?"

"חח אני בסדר....קצת כואב לי בבטן ויש לי צלקות מכוערות כאלה....לא נראה לי שנלך לים בחודשים הקרובים.." חייכה.

הוא צחק מבעד לקו.

"טוב תשמעי אני חייב לנתק, כרמל באה ו..."

"אני מבינה, לך לחברה שלך, אני אשאר פה לבדי, בודדה, דה, דה..."

"אני מאמין שתמצאי עיסוק...חח טוב ביי...ותשמרי על עצמך, הא?"

"מבטיחה. בי, נאורי."

"בי."

~~~~~~~~

"אז אין סיכוי למצוא אותו?! זה מה שאתם מנסים להגיד לי?!"

"לא אמרתי את זה, אמרתי רק שאחנו לא בטוחים איפה הוא עכשיו ו..."

"זה לא מעניין אותי, את מבינה?!! בנאדם יורה בבת שלי, בבית שלי, בורח ואתם לא יכולים לעשות עם זה שום דבר?!"

לפתע נכנסה אישה לחדר.

"אני דווקא חושבת שניתן לעשות משהו."

האב הביט המום. לא.....רק לא היא.