רפובליקת תפוזים

קוראים לי ג'וזפה סטאלין, אני בת 14, גרה בתל אביב. זה הבלוג שלי, אני יודעת שקשה לנחש. בבלוג הזה אני מתכוונת להרצות על הדעות הפוליטיות שלי, בתקווה שהן ישמעו כמה שפחות ילדותיות ונאיביות, להטיף קצת, ולהיות צדקנית ומעצבנת באופן כללי. הבלוג הזה לא מקושט ולא יותר מדי יפה, וזה אולי טיפה בגלל שאני פשוט לא מבינה שום דבר ב-html, וגם שלא ממש אכפת לי איך זה נראה, קצת יותר חשוב לי מה כתוב. אז גמרתי עם ההתנצלויות, בואו נתחיל לקשקש.

לפני בערך חודש המאפיות הגדולות בישראל הפסיקו לייצר ולמכור לחם אחיד. בשביל אנשים רבים, בוודאי, זה לא אומר שום דבר. הם אף פעם לא קונים לחם אחיד בכל מקרה, או שקונים, אבל בקלות יכולים לעבור ללחם אחר. כמה שקלים יותר, זה באמת לא ביג דיל. אבל בכל זאת חיים בארץ הזאת איזה שניים שלושה עניים. שניים שלושה עניים, שכן קונים לחם אחיד, שזה כל מה שהם יכולים לקנות. שהחמישה שקלים הבדל האלה בין לחם אחיד ללחם קימל, או לחם עם שומשום, הם ההבדל בין פרוסה עם קוטג' לארוחת ערב ופרוסה עם... פשוט פרוסה. שניים שלושה עניים שהם יותר ממיליון.

אפשר לטעון שזה קורה בגלל העלייה במחירי החיטה, שגורמת למאפיות להפסיד כסף על כל כיכר לחם אחיד שהן מוכרות, למרות הסבסוד הממשלתי, וזה באמת ממש חבל שהחברות הענקיות האלה שגורפות מיליארדים צריכות לספוג את המכה, אבל השאלה היא האם אלה העניים שצריכים לספוג אותה במקומן. ואולי אם הממשלה הייתה מרימה את הכפפה ומפסיקה להתעלם, אם הממשלה הייתה מגדילה את הסבסוד, או דואגת יותר לעניים, מגדילה את הקצבאות שלהם, אולי זה היה מתאזן. אבל הממשלה הנהדרת שלנו יותר עסוקה כרגע בלשמור על עצמה, ואם בא לה מאיזשהי סיבה להזרים כספים למטרה מסויימת, תהיו בטוחים שזה יהיה משהו שקשור לביטחון, אולי דגם מטוס חדש, אולי מדי מעצבים לטייסים.

טענה אחרת היא, שהשכבות החלשות בעצם לא מוציאות בכלל את כספן על לחם אחיד. הן מעדיפות לחמים מיוחדים ופיתות. אבל האם זה משנה מה אנשים מעדיפים? מה שחשוב זה מה שהם מסוגלים. כי אולי אחוז גדול מהנזקקים במדינת ישראל היו מעדיפים לקנות פיתות כל עוד יש להם מספיק כסף, אבל תמיד יהיה מיעוט שלא יכול, או לא רוצה להוציא יותר כסף על לחם, מעדיף להוציא אותו על מוצרים הכרחיים אחרים. ובהנחה שכל העניים כן מסוגלים לקנות לחם מיוחד במקום אחיד, ומעדיפים לעשות זאת, מה אם יום אחד אדם אחד הרוויח פחות מבדרך כלל, מה אם הוא נתקל בהוצאה בלתי צפוייה, האם הוא לא ישמח לדעת שיש אלטרנטיבה ללחם המותרות היקר והדי מיותר, שיש לחם פשוט ובזול?

למה צריך להכריח אנשים לקנות לחם עם תוספות? למה שלאדם רעב יהיה אכפת אם יש או אין לו פרג על הלחמנייה? למה זה נראה כאילו מאפיות הענק העשירות זוכות לאפמתיה רבה יותר מילד רעב?

ועכשיו, חודש אחרי, עדיין תתקשו, אם לא תיכשלו, למצוא חנות שמוכרת לחם אחיד. איפה מחאת העם?

ויש גם מעבר לזה. הממשלה לא רק שלא מגדילה את הסבסוד, היא מקטינה אותו. כל הזמן היא מתרחקת מהשוק, מתחמקת מהכלכלה. הממשלה מוכרת לאנשים פרטיים את מה ששייך לכולנו, את מה שהיא אמורה לדאוג לו. היא מפריטה ומפריטה ומפריטה. מה שזה אומר שממסדים ציבוריים, בתי עסק, שייכים עכשיו לבעלי ההון, והם יכולים לקצץ בשכר של העובדים, לייקר את המוצרים, ובעצם, לעשות מה שהם רוצים. אפילו העיתונות מופרטת, נשלטת על ידי קפיטליסטים עשירים. עיתון ששייך לאדם יחיד, פרטני, הוא עיתון מצונזר, חשוך. זה מתחיל כך, וזה ימשיך לבתי כלא, לבתי ספר, ולמה לא, לבתי משפט. ולפני שנשים לב, מדינת ישראל כולה תעמוד למכירה.