חצי פנסיון

ב 7:40 עלינו על הרכבת.

אני, מתנשפת ועפופת שינה והוא, על מדים. "אני לא מאמינה שלא תהיה כאן שבועיים", אמרתי. ואז הרכבת החלה לנסוע.

הסכמי השלום שלא יהיו, רעידות אדמה, שחיתויות בממשלה, עיני רצות על כותרות העיתון 'ישראלי' ובאוזניי מתנגן גלגל"צ.

הוא מחייך אליי חיוך עייף. "יהיה בסדר, את יודעת. הכל יהיה בסדר".

אני יודעת. בראשי אני מדמיינת איך אדפוק את האוטו שהפקיד בידי - בחניה לא מוצלחת, אייבש את הצמחים למוות ואשכח לשלם את חשבון המים.

בלב המפרץ אני מוציאה את האוזניות מהאוזניים. במילא אני סתם עושה את עצמי.

בחיפה מרכז משקפיי השמש כבר על עיניי, מסתירות את העצב.

בבת גלים אנחנו מתחבקים חיבוק ארוך ארוך. לשיער שלו יש ריח נחמד. נשיקות ואז בחוף הכרמל אני יוצאת מהר מהר, כדי לא לבכות.

הרכבת ממשיכה בדרכה לבאר שבע ואני אמשיך בדרכי לעבודה.

באוטובוס, תוך כדי שאני נושמת לתוכי את אוויר המזגן, אני תוהה לעצמי אם נעלתי את דלת הכניסה.