שלום לכם.

כרגיל, ברור שאף אחד לא שם לב שלא כתבתי פה - כי מי נכנס לפה? אבל מה זה משנה? אני כותבת בשבילי ואך ורק בשבילי, לכן לא נכנסתי לפה הרבה זמן.

לא הייתי על המחשב הרבה זמן. הייתי שקועה בהרבה דברים אחרים.

יש כל-כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב וכל-כך מעט שאני יכולה להעביר דרך המקלדת...

בזמן האחרון עברו עליי דברים רבים וככל שעבר עליי יותר, כך מצאתי את עצמי חסרת חשק לפרוק, לכתוב, להוציא החוצה, ובמקום זאת אגרתי בפנים, עמוק בבטן, במקום מוחבא היטב כדי שאיש לא יוכל לבוא ולנסות להוציא את הדברים שהחבאתי שם.

ומה בעצם החבאתי שם?

טוב, המון דברים שקרו בזמן האחרון, רגשות שאני אוגרת בבטן.

כנראה שזו טעות, שכן, כל מה שנאסף ונאסף, מתפרץ בסופו של דבר בפניהם של הקרובים אליי ביותר. אתם בטח מכירים את זה; כשאתם אומרים "אוקיי, הפעם אני אבליג...", "אני לא אהרוס את האווירה...", "אני לא אכביד עליו עם כל מה שקורה עליי..." ומה שהכי הרבה: "זה יעבור..."

זה יעבור... מתישהו זה יעבור.

אני לא כזו בדרך-כלל, אני לא ילדה דכאונית, החיים שלי הם בסדר גמור, אפילו בסדר גמור פלוס ויש לי כל מה שאני צריכה, תודה לאל, לא חסר לי כלום.

אני לא דרמטית כזו, או עושה סצנות, אני באמת, אם מותר לי להעיד על עצמי, ילדה אמיתית.

ובגלל זה אנשים לא מבינים מה קורה לי בזמן האחרון. אומרים "זו לא את".

זו לא אני.

ואולי זאת הבעיה. שאנשים תמיד מצפים ממני להיות מישהי, משהו. אני מרגישה שאני לפעמים לא מי שאני. שאני אוסף של דברים שאנשים מצפים ממני להיות - ציפיות שאני, כמובן, מממשת. אוסף של דברים ששמים את 'אני האמיתי' בעדיפות שניה, הרחק בצד, עד שהכל ירגע. עד שהכל יעבור.

אני מרגישה שפתאום קלטתי שאני גדלה. המעבר לתיכון הביא עימו תסמונת - תופעת לוואי - סוג של דכאון, שאומנם הגיע מעט מאוחר, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם, מה?

אני מרגישה שאני רוצה קצת שקט, וכשאני מקבלת אותו זה לא כזה כיף חיים. זה שקט מעיק. זה מחשבות שעולות ושלא מסתלקות.

ואני לא כזאת.

אני לא כזאת.

אני רוצה לחזור להיות איך שהייתי.

בתחילה, אמרתי לעצמי, זה יעבור, את בגיל ההתבגרות - זה היה אמור לקרות מזמן, לעזאזל! אם זה לא היה קורה לא היית מתבגרת אמיתית!

חשבתי שזה סתם, שאף אחד לא ישים לב. אבל אני מרגישה שאני פשוט מתכנסת בתוך עצמי מיום ליום. זה הגיע גם למצב שחברים שלא היו קרובים אליי מאוד שמו לב, שלא נדבר על חבריי הקרובים, יותם ומשפחתי.

ההתרכזות בלימודים הרחיקה אותי מהחברים הטובים, הקשתה אליי להתחבר אל ילדים מהכיתה, הרחיקה אותי מיותם, שלא מרוצה מהמצב. והתיכון. התיכון. פתאום הכל קשה, הכל מלחיץ. הם משדרים לי: "דיי עם המשחקים! את גדולה כבר! את לא ילדה קטנה ולא תחזרי להיות!"

ואני רוצה רגע לחזור להיות ילדה קטנה. בלי דאגות. אני רוצה לעצום עיניים חזק ולפתוח אותן, מוצאת את עצמי מחבקת בובה ורבה עם ילדים בגן על הצעצועים. או שאני רוצה לפתוח אותן ולהתעורר כבר כמבוגרת, לא זקנה, אבל מבוגרת. לעשות כל דבר שאני רוצה, אומנם אני כבר גדולה ולא יכולה להיות קטנה אבל אני גדולה ואנשים כבר לא אחראים עליי, לעשות מה שאני רוצה בלי שילחצו עליי כל-כך. ואולי בעצם להיות זקנה. לשבת ולסרוג ולהאכיל חתולים ברחוב.

אני חושבת שאני משתגעת.

השירים הלא-ממש-שמחים, בואו נגדיר אותם כך, שאני שומעת כרגע גם לא תורמים כל-כך לאטמוספירה...

וכולם כל הזמן אומרים: "אל תדאגי, מה שזה לא יהיה, הכל יהיה בסדר בסוף". איפה הסוף הזה שהכל יהיה בסדר בו? איפה הHappy ending הזה?

דיי כבר! דיי! אני לא כזאת דרמטית! דיי! דיייי!

זה המקום היחיד שאני יכולה "לצעוק" בו את המילים האלה. לפעמים מתחשק לי לצעוק, לסטור לעצמי... אבל אני איראה קצת משוגעת.

מה אכפת לי בעצם. אולי אני אנסה את זה מחר. אני אצעק ברחוב - אבל צעקה צעקה. כן. אני חושבת שאני אנסה את זה.

מה יש לי להפסיד?