כתבתי לכם פוסט מרגש ולכם לא אכפת!

יכלתי למות ולא הייתם שמים לב לגופתי מוטלת לרגליכם שווקת חיים...

אבל זה לא משנה! כי מצב רוחי החל להתרומם שוב אחרי שפרקתי הכל... כן, כן!

הצלחתי להפגש עם חברות שלי ולעשות ערב בנות מאוד מאוד כיפי וסקסי (תפסיקו לחשוב מחשבות רעות).

אפילו נפגשתי עם מוזרים אחרים מכיתתי וגיליתי שהם עוד יותר מוזרים מכפי שחשבתי, אבל חמודים ומצחיקים ובאותה הזדמנות גם הייתי עם יותם כך שנראה לי שהמצב מסתדר. המשפחה שלי כרגיל, מציקה לי, תודה ששאלתם.

אל תשאלו אותי מה אני עושה ערה בשעה כזאת.

טוב נו, תשאלו.

השכנים שלי שמו מוזיקה עד 12 וחצי בלילה ומאז כואב לי הראש ואפילו כדור לא מפיג במעט את הכאב!

אמרתי לאמא שלי שתזמין משטרה, שתתקשר לאגודה לתרבות הדיור או אפילו לחברים הקרימינלים שהיא הסתובבה איתם אי שם בצעירותה הרחוקה ("חברים קרימינלים?! אף פעם לא היו לי!" כן, בטח...) אבל אמא שלי לא עשתה כלום. היא רוצה לשמור על תדמית נחמדה בפני השכנים שלה גם אם זה יעלה לה בהתפוצצות הראש של בתה, אהובתה. או שלא אהובתה. אבל מה זה משנה.

משעמם לי. אני חושבת שבכל פוסט מהפוסטים הרבים (יה, רייט) שכתבתי פה - כתבתי שמשעמם לי. אולי זה יהפוך למנהג קבוע שכן השתעממות היא מנהג קבוע בחיי היומיום שלי.

הנה משהו שמדאיג אותי קצת... אמ... התלבטתי אם לכתוב את זה פה ואז הגעתי למסקנה שאנשים טובים ומנוסים ממני יכולים לייעץ לי. או שלא...

טוב, דיי עם כל ההחלטיות הזו...

אתמול הייתי בביתו של מושא אהבתי, בחדרו, על מיטתו.

כן, כן, עשינו כל מה שאוהבים עושים והתנשקנו נשיקוניות נחמדות כשלפתע הרגשתי שהוא מתחיל להגיע ל...אמ, טוב... אזורים שהם... מחוץ לתחום כרגע?

פתחתי את הפה למחות, אבל הוא רק אמר "ששש" וחזר לנשק אותי. ואז המשכנו ושוב זה קרה. אולי אני פרנואידית?

אני אוהבת אותו מאוד, אבל אני, טוב, לא מוכנה. התחלתי להגיד "יותם..." והוא הפסיק ונשכב לצידי.

הסתכלתי עליו. הוא לא נראה כועס. סתם... כזה... רגיל?

שאלתי אותו אם הוא כועס.

"למה את חושבת?" הוא אמר והביט לנקודה לא מוגדרת בתקרה.

"סתם..." המשכתי להסתכל עליו.

"טוב אז אני לא", הוא המשיך להביט על מה-שזה-לא-יהיה-המעניין-מאוד שנמצא בתקרה.

"את אוהבת אותי?" הוא שאל לאחר כמה דקות.

"איזו מן שאלה זאת?" שאלתי, והתכוונתי לזה. כלומר... מה?!

"שאלה פשוטה, יש שתי תשובות אפשריות".

"ברור שכן!" אמרתי, מנסה למצוא בו כל סימן למבט, אבל המבט שלו היה אטום ואדיש לגמרי.

"את יודעת... אנחנו כבר מספיק גדולים, את לא צריכה לפחד כל-כך..." הוא הביט בי.

"אני..." הייתי מבולבלת ולא היה לי מי להגיד, "אני לא מפחדת..."

הרגשתי מוזר. הוא התיישב והתיישבתי אחריו.

"אני, אמ... טוב, צריכה ללכת, הבטחתי לאמא שלי שאני אעזור לה היום", אמרתי (מה שהיה נכון) וחזרתי לביתי.

אה... הצילו?

מצד אחד, אני אוהבת אותו כל-כך, ואני מוכנה לעשות איתו כל דבר (כמעט?) ומצד שני, עכשיו?!

אלוהימאדירים חשבתי שאני אגיע למצב הזה ב... אף פעם!

חח סתם...

אמ, טוב... הטמטמתי מספיק.

Good night, or should I say, morning?