Necrofarmagedon

היה לה בית גדול מאד בארצות הברית שהיא גדלה בו, היא זוכרת את ריח הורדים בגינה של אותו הבית. היא זוכרת את עצמה בוחרת ורד, כתום צהוב, או אדום. כותפת עלים כשלכל עלה יש כן או לא. עד שההורים שלה היו קוראים לה בשמה ובשאלה, האם היא רוצה להצטרף אליהם לאכול פיצה. והיא הייתה מתחבאת בין הורדים.

התעוררתי ברכבת מבודק כרטיסים גרמני עם כובע צהוב ששאל האם יש לי כרטיס, והסתכל עלי כאילו אני לא תייר. עניתי לו שכן. הייתי צריך לנסוע לבד ממינכן לפרנקפורט כמה שעות משעממות. המחשב הגרוטאה שלי לא הצליח להתחבר לאינטרנט העל חוטי שנמצא ברכבת לרוב הפתעתי. אותה הפתעה מיד קפאה בפליאה במראה השקיעה הכתומה. שהאירה מתוך פיגומי נוף אינדוסטריאלי גרמני שעבר בשקט מעביר צמרמורת, כנגד עיניי במהירות 300 קמש.

הנסיעה הייתה כן שווה, חשבתי לעצמי שכאני בוהה באותיות האדומות שמעל הדלת הזזה האוטומטית מזכוכית שבין הקרונות. היה כתוב את שם התחנה הקרובה, מהירות והטמפרטורה בחוץ שהייתה קרה ובכלל לא נעימה. כן הגעתי לפרנקפורט מיין, או איך שהם קוראים לה, בנקפורט מיינהטן. יצאתי אל ריח הדלת של הרכבת ועשן שחיכה לי והדליק לי סגריה. רעש ההמון הוביל אותי מבין העגלות מעץ שמכרו פרחים לנפרדים ולפוגשים, שלא ירגישו לבד כמוני. רחוב ארוך מלא מוניות נפתח אלי. הרמתי את הראש אל גורדי השחכים שהסתירו את השמיים הכתומים.

כן הרחוב נראה שונה בלילה, אחרי שבועיים הגעתי אליו לפיצרייה היחידה בעיר שפתוחה ב3 בבוקר שנמצאת בלובי של בית בושת ברחוב מלא מועדוני חשפניות ומסעדות יפאניות לא יקרות ובדרך כלל פורשה צהובה חונה ליד. אחרי שאכלתי יצאתי מהפיצרייה שדחתה אותי החוצה והדליקה לי סגריה בדיוק בזריחה. דרך הערפל הכחול של הבוקר הרחוב היה מלא שקט מעביר צמרמורת. אנשים לבושים בבגדים אפורים עברו לידי מחפשים את המבט שלי, ועשו כן עם הראש ברגע שתפסו אותו. ואז המשיכו ללכת מתנדנדים קרוב מדי לקירות כאילו הם רק הצללים של הבוקר, והשאירו אותי לבד מתחבא מעצמי בין גורדי השחכים.