.These scratches under those secrets

היא שוקלת 34.

היא מקיאה.

אי אפשר לדבר איתה על זה כי היא כמו קיר.

אני יודעת שהיא בתוך זה לפניי.

כשאני רק מעלה את הנושא היא ישר יוצאת עלי,

חושב שאני באה לפגוע בה.

היא כל כך פגיעה, רגישה.

בגלל זה היא פיתחה לעצמה כזאת חומת בטחון מכל העולם,

תוקפנית. רעה. עצבנית.

אבל אני עדיין אוהבת אותה, החברה הכי טובה בעולם.

וכמה שאנחנו רבות (בערך כל יום) ומשלימות (בערך אחרי דקה) זה לא משנה,

כי היא עדיין.. היא.

ואני לא יודעת איך לעזור לה, ואין לי זכות לבוא בטענות.

כי היא לא יודעת על המצב שלי, וגם קשה לי להגיד לה.

יש 4 בנות אחרות שיודעות, אבל הן ואני בכלל לא בקשר טוב.

אולי זה מה שנתן לי את האומץ לדבר.

והיא לא יודעת, היא לא תדע, כי רע לי, כי היא לא תאמין.

היא כל כך כזאת, שתחשוב שהכל זה לצומי, שהכל זה בשביל להיות כמוה.

רזה שכמותה.

34 קילו.

אבל זה לא רק זה, יש לה בעיה.

5 שנים באותו משקל, 34, והרופא אמר שהיא תמות בקרוב.

היא פאקינג בת 15.

אני לא יכולה לבוא ודלבר איתה על זה, אי אפשר, לא איתה.

אני גם לא אספר להורים שלה, כי סבתא שלה ראתה אותה מקיאה,

היא סיפרה להורים שלה.

לא יודעת מה הם חושבים עכשיו, אבל נראה לי שהיא דיי בהפסקה.

למרות שהיא אכלה הרבה כשהייתי אצלה, והיא כל הזמן רוצה פיצה וכאלה..

או שהיא הייתה בבולמוס (אבל רגע, כל הזמן?) או שהיא פשוט עדיין מקיאה.

ממש חברה טובה אני.

מישהו עדיין צריך להרוג אותי.