שלושה גברים ואוטו

עברנו!!!

כן רבותי מצאנו מקום טוב יותר עם תנאים טובים וכתובת הגיונית

מהיום תוכלו למצוא אותנו ב:

Blog.tapuz.co.il\oto

21.8.07

שמיים אפורים ואור חיוור נראה מהחלון.

הרוסי השחור כבר ער כמה שעות ומתחיל להשתעמם לבד בבית.

בהרבה כוח רצון גלגלנו את עצמנו מהמיטה ודוך למקלחת.

היום הקרוב מוקדש לתכנונים וארגונים.

בהתחשב בעובדה שאנחנו כבר בתוך המסע ועדיין יודעים על התוכניות שלנו קצת פחות ממה שאולמרט יודע על מנהיגות, הבנו שבאמת הגיע הזמן שנעשה כמה החלטות.

רכונים מעל מפה מדינית של ארה"ב ציירנו בקווים דמיוניים את המסלול המשוער שנעשה.

ההחלטה הגורלית ביותר הייתה שברגע שמיכל תצטרף אלינו, אה כן, שכחנו לספר לכם שכבר עכשיו הצוות שלנו מתרחב ומצטרפת אלינו מיכל, שהיא ידידה של הרוסי השחור.

בכל מקרה מחר ניסע לאסוף אותה, ניתן לה לילה קצר להתארגנות ואז אנחנו אומרים תודה לאוקראינים, משאירים להם שני-שליש מהציוד שלנו במחסן, ושמים פעמינו לכיוון וושינגטון. הסיבה העיקרית שאנחנו  נוסעים דרומה (ההפך מהכיוון המתוכנן) היא בגלל הדחף הגדול של דן-דן לתת מבט, גם אם קצר,  בבירה של האימפריה החזקה בעולם, לפחות נכון להיום. הצוות אפילו כבר הספיק לדון בסוגיית מאזני הכוחות בעולם, ואף להתייחס למצבה של ארץ הקודש במשווה, לקחת בחשבון ניתוחים כלכליים, נתונים דמוגרפים והתפתחויות פוליטיות בעתיד, ולהגיע לידי הסכמה שסין היא המעצמה הבאה ויפן עדיין תהיה האי הכי מצליח שאי-פעם בצבץ אל מעל לפני האוקיינוס.

ארזנו מחדש את התיקים ופשטנו על המקרר כדי להצליח להחליק לנו עוד איזה ארוחת חינם כל עוד יש לנו את  ההזדמנות.

בשימוש משולב של טלפונים, אי-מיילים ותקשורת טלפתית יצרנו מגע עם פליטי המחנה שעדיין הסתובבו בניו-יורק וקבענו להיפגש באיזה באר נרגילות  במנהטן.

שייט במעבורת מהאי למנהטן סגר לנו את הפינה של פסל החירות ונתן לנו לנשום קצת אוויר של ים לפני הכניסה לג'ונגל הבטון של הבבילון הסמלית ביותר מכולן.

כבר בדרך מהמעבורת לתחנת הרכבת-התחתית דן-דן הספיק לקבל קריצה משוטר בפינת רחוב והוטרד מינית על ידי אישה במעיל גשם שחור שניסתה לנשק אותו באמצע הרחוב בלי כל הכנה מוקדמת והכניסה קצת טרדות בליבו של אי השלווה העוטה שמיכות.

התעלמנו, הסתקרנו, נתפש לנו הצוואר ובסוף הגענו. קודם כל הגענו לדירה של סבתא של רועי, ופשנו שם גם את יואב, טל, דניאל ועוד שני ישראלים שלא פגשנו מעולם, ונשנשנו שעריות של גליה בטעם "מרענן". רועי התקלח עם סבון כביסה, טל קיבל קצת מכות מהתינוק המגודל והיינו מוכנים ליציאה.

התוכנית הייתה לפגוש את שרי, מליסה, ואילנה. לצערנו היה נאלצנו להתעכב קצת ברכבת התחתית בגלל שדניאל החליט לעשות קיצור בתשלום ומצא את עצמו קונה מהשוטר כרטיס נסיעה בשישים דולר.   בסיום התקרית הלא נעימה כולנו צחקנו והצבענו עליו ויצאנו אל הרחוב כדי למצוא את הבנות.

עשרה ישראלים, מרוקנדית ואמריקאית נכנסים לבאר-נרגילות בוכרי בין השדרה הראשונה לרחוב 1 בואו רק נגיד שיצא עשן...

שתיים תפוח, אחד מלון, אחד דובדבן ועוד סבב בירות לכולם. אמרנו תודה וחתכנו מוקדם.

שירכנו רגליים עייפות חזרה אל המעבורת ואל המיטה. הפעם החנזיר הועלה בקומה, הרוסי מצא את מקומו על רצפת הפרקט המנצנצת, ודן-דן שאפילו לא חשב על לשנות מקום, נרדם עוד בטרם יתעוררו מחלוקות.

הפורד טאורוס בכניסה לבית של האוקראינים המקסימים

דן-דן עושה פירואטים על המחשב

ניר הגדול  וכל הבלאגן

   20.8.07

והנה הגיע הרגע המיוחל

אחרי חודשיים וחצי של עשייה חינוכית והפצת דבר הציונות.

אחרי שקרענו את התחת, ניגבנו, ליקקנו ועשינו עוד הרבה יותר מדי פעילויות שהמילה תחת משתלבת בהן באופן מטריד, אנחנו הולכים סוף-סוף בעיקר לשבת עליו.

עוד לפני שאנחנו יוצאים לדרך אנא מכם הרשו להציג את הדמויות הפועלות:

- איש החזון והמעשה, הידועה בכינויו "הרוסי-השחור" קבלו בבקשה את יורי פישמן.

- חנזיר השינה והנינג'ה שבצוות ניר יחזקאל, הידועה בכינויו, " הגדול"

- ואחרון ולא ממש חביב, דן ברסלו, אשר בחלק הזה של העולם מוכר יותר בתור דן-דן.

- וכמובן היחידה שאף אחד לא שאל אותה אם היא בכלל רוצה להצטרף למסע הזה, וכנראה שאם הייתה לה בכלל האפשרות להגיד משהו היא הייתה מתלוננת והרבה. קבלו בבקשה את הפורד טאורוס שנת 99, אלפיים דולר ומלאת אהבה.

בוקר ה-20 באוגוסט ,2007 היום בו חייהם של שלושה גברים ואוטו השתנו מקצה לקצה.

הילדים הלכו והצוות התחיל לעזוב. נפרדנו מחברינו היחידים במהלך החודשיים האחרונים וראינו איך קבוצות, קבוצות הם עולים על האוטובוסים הצהובים ומנופפים לשלום, כאילו היו אסירים פלסטינאים שזה עתה יצאו לחופשי.

העמסנו את שארית חיינו על הפורד הנאנקת ונכנסו לחדר-האוכל כדי לקבל את ארוחת החינם האחרונה שלנו לזמן הקרוב.

נפרדנו מהבודדים שעוד שוטטו חסרי הבעה במחנה, נכנסנו לאוטו, סיבוב קל של המפתח והיא התעוררה לחיים בגרגור עמוק ומרטיט.

רגל, דוושה, הילוך הרגשה...

הרגליים מכווצות מחוסר מקום, המוזיקה מרגיע, הרוח מלטפת והחופש קורא לנו מכל הכבישים.

היעד הראשון:

- ניו-יורק סיטי. מרכז העולם.

או יותר נכון, סטטן-איילנד, שזה ליד המרכז של העולם.

או יותר נכון, בית של אוקראינים ברחוב צדדי שאפילו המקומיים לא ידעו לכוון אותנו אליו, ליד המרכז שליד המרכז של העולם.

קראנו במפה, רפרפנו בהוראות, נסענו קצת בכיוון ההפוך, הסתובבנו, שאלנו, הסתובבנו שוב, שאלנו עוד כמה פעמים ולבסוף אחרי שוטטות קצרה הפורד החליקה באיטיות לכדי עצירה אל מול בית 51 ברחוב ביאוניה.

אינה פתחה לנו את הדלת עם חיוך גדול ומעט מבוכה.

הרוסי השחור לא אכזב ומיד התחיל ללהג בשפת המארחת ומדי פעם הסתובב ונתן לנו הנחיות איך להתנהג. הגדול לא השפיל מבט, ואף ניסה מזלו ברוסית למתחילים והעלה חיוך על פני כל הנוכחים.

כנראה שבגלל ריח הדרכים והמחנה שהבנו איתנו והריר שנזל לנו על הסנטר, מיד קיבלנו הצעה למקלחת וארוחת ערב ביתית. עשינו תורת על המקלחת הכי מפנקת שעברנו בה בקיץ האחרון, ואחד,אחד יצאנו כאילו זה עתה חזרנו מיום פינוק ביערות-הכרמל.

התיישבנו לארוחת ערב, והאוכל לא ירד ברמתו מהמקלחת שעדיין העלתה אדים מגופנו.

לא יותר מדקה אחרי שסיימנו לאכול, הדלת נפתחה והבן של הבלבתים חזר מהעבודה.

בדרכו מהדלת אל שולחן האוכל הוא הספיק להוריד את התיק, לאסוף את בקבוק האבסולוט מהארון ולצרף גם ארבע כוסיות. ישבנו שם ושתינו כמנהג העדה בעודנו משיחים בענייני המפעל הציוני והחיים בצל המלחמה. כמובן שכבר היינו מנוסים אחרי יותר מחודשיים שזה היה נושא השיחה העיקרי במחוזותינו, וכמובן שגם הוודקה עשתה את שלה וכולנו היינו מאושרים.

על מנת לעכל מאט את המשקל העודף שזה עתה דחפנו לפינו, יצאנו ארבעתנו לטיול קטן לראות את האוקיינוס. חזרנו מאושרים והתארגנו לשינה. שניים על המיטה והגדול על הרצפה.

חלומות כמעט ולא היו באותו הלילה. כנראה שבגלל שהמוח היה עסוק מדי בלחלום במשך היום.