Just Football

דרור קשטן כנראה לא מבין. או שאולי הוא כן מבין.

אין לו מושג מה לעשות אחרת, והוא כמעט בטוח שההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה. אך הוא טועה- אם הנבחרת תתקיף, הם לא יספגו 6 שערים, אלא הם יספגו 4 ויבקיעו 2.

גם מאזן טוב. יחסית. בהתחשב שזו נבחרת קרואטיה.

קשטן- כשאין לו פתרון, הוא מיד עושה בונקר. גישה לא נכונה לחלוטין. הוא היה צריך לתקוף, לשנות את ההרכב: לא לשים את עומר גולן, חלוץ די בינוני, אלא לשים חלוץ כמו ברק יצחקי, שחבל שהוא פצוע. לדעתי, הרכב טוב שהיה יכול לעבוד הוא "פירמידה". 4-3-2-1. 4 מגנים (בן דיין, ת.כהן, בן חיים, זיו). 3 קשרים (זנדברג, בניון ואלברמן), 2 חלוצים אחוריים (בלילי, תמוז) וחלוץ קדמי (בן סהר).

הרכב כזה מרכז את העבודה מארבעה לשלושה, משלושה לשניים, משניים לאחד. כך שלקרואטיה יש 4 מגנים, 4 קשרים, 2 חלוצים, ויצא מצב שבו ההתקפה של קרואטיה תבלע בתוך ההגנה.

את קשטן מפחיד הרעיון לנסות משהו חדש- משהו שאולי יפגע בנו,  אבל אחרי המשחק שבו נשחק התקפי ונפסיד 6-0, הוא יגיד "לא אני טעיתי, אלא אתם. אתם שאמרתם לי לשחק התקפי."

אם הוא יגיד ככה, אחרי משחק מאוד התקפי, שבו נפסיד בהפרש גדול, אני יותר לא אכתוב על נבחרת ישראל בקמפיין הזה. יש שתי דרכים והוא מנסה רק אחת, הוא שוגה בה, אבל הוא צריך להגיד "רגע! יש גם דרך שנייה!" זה יעזור לו, ועוד איך יעזור לו.

הגיע הזמן להציג משחק שכמותו לא ראינו, אבל למרות זאת, זה כנראה לא יקרה היום ואפילו לא בקנדציה של קשטן.

דה סילבה אחרי גול. היום אנו צפויים לראות זאת כמה פעמים.

שאראס חזר לאירופה, אחרי שנתיים ב-NBA. אינדיאנה פייסרס, וגולדן סטייט ווריורס פשוט לא עשו לו את זה. ואני מבין למה.

הם מתאמנים מאוקטובר עד לסוף אפריל, והתוצאה? פלייאוף רק לחצי מהשחקנים ל-16 הקבוצות ש"התאמנו" הכי טוב מעפילות שלב.

ורק שם מתחיל האקשן, הליגה, הריצה אחרי תואר.

כל משחק שאתה מאבד בפלייאוף, זה עוד משחק שבו התואר מתרחק ממך.

כל משחק שאתה מאבד בליגה- "בקטנה, מחר נשתפר."

התנאים הם לא אותם תנאים- במקום לחזור בערב אחרי אימון או משחק הביתה לאישה ולילדים, אתה חוזר למטוס, בו אתה מבלה את רוב השנה.

משחק נגמר- עלית על מטוס בדרך למשחק הבא.

אותו דבר גם ב-NHL וגם ב-MLB.

הספורט היחידי שבו אתה באמת מפסיד משהו כל משחק בארה"ב- הוא הפוטבול.

32 קבוצות, שמשחקות ב-2 ליגות: 16 בכל אחת. פוגשות כל קבוצה פעם אחת, לפלייאוף מעפילות 8 קבוצות, 4 מהן בווילד קארד. ובפלייאוף יש רק משחק רבע גמר אחד, חצי גמר אחד וגמר אחד ויחיד- הסופרבול, שבו הפרסומות הרבה יותר חשובות מהמשחק. עלות הסופרבול גבוהה יותר מגמר ליגת האלופות האירופאית, וכל זאת בגלל הפרסומות שמשודרות במשך 7 שעות.

הטייס שלנו חברמן,

הוא ייקח אותנו עד לתימן.

במטוס נישן חצי שנה,

זה ביתינו לא רק השנה.

לפעמים דרך כזו היא העדיפה ביותר (כמו ב-NBA), מכיוון שכך אתה מתאמן הרבה זמן וצובר נסיון, ואז כשמגיעים 7 המשחקים של שמינית גמר ואז רבע גמר וכן הלאה- שם אתה נותן את הכול.

אך מצד שני, כאשר באירופה יש 53 ליגות כדורגל בכירות וליגת האלופות אליה מעפילות כל שנה קבוצות שסיימו במקומות טובים בעונה שעברה, זה הרבה יותר יפה, לא צפוי, מאתגר, וכל זה עם שני משחקים בשבוע- גג.

כאשר מונאקו הגיעה לגמר, שנתיים אחרי זה היא דשדשה בתחתית הליגה הצרפתית, וכאשר נוטינגהאם פורסט זכתה בגביע אירופה, אף אחד לא תיאר שכעבור 30 שנה, היא תשחק בליגה האנגלית השלישית.

ב-NBA אותן קבוצות, שלדעתי הן לא קבוצות, אלה ארגונים. זה פשוט 30 ארגונים שקיימים ב-30 מקומות שונים בארה"ב, ומייצגים ערים שונות, על ידי שחקנים שונים.

הלוגו של ליגת האלופות. תמיד יהיה כאן משהו מיוחד, מרהיב ולא צפוי.

כאשר אנשים באים לראות משחק ב-NBA, הם באים עם המשפחה, או עם החברים, אוכלים משהו, שותים, בקיצור המשחק כאן הוא שולי. אני לא מדבר על האוהדים ההדוקים שמגיעים בסוף, לסדרת הגמר. אלא רק על אלה, שבאים במשחק ה-65, לצפות בקבוצה שלהם משחקת מול קבוצה שנמצאת במשחק ה-68.

אנשים צופים במשחק עונה רגיל ב- NBA. מתאים יותר לאווירה של תיאטרון.

אבל כאשר יש 77 קבוצות בליגת האלופות+200 שנמצאות בגביע אופ"א ובאינטרטוטו, אני יודע שהשנה יהיה קרב מאוד קשה על הפסגה.

וזה ידוע כי שנה הבאה רק 150 מתוך ה-277 יישארו.