לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רק תיכנסו .. לא מבקשת הרבה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2007

עניין של הרגל ..


ענבר גרה בגבעת הכלניות בשכונה הירוקה כמעט חצי שנה לפני שראתה את אור בפעם הראשונה.

זה היה בשבת בבוקר, ענבר עמדה ברחוב מול הסיטרואן האדומה שלה, שהייתה מלאה בקצף וסבון אחרי שענבר עברה עליה ביסודיות וקרצפה אותה משכבת אבק עבה. היא החזיקה את צינור הגינה בידיה, סותמת את קצהו באופן חלקי על מנת לייצר זרם מים בעל עוצמה חזקה יותר, והתחילה להתיז על המכונית ולשטוף מעליה את הסבון.

''בוקר טוב''. שמעה מאחוריה.
''בוקר טוב.'' ענתה, והמשיכה להתיז, מרוכזת במלאכתה, עד שהחליטה שאינה מכירה את הקול ונפנתה לאחור לראות מי זו הייתה. זרם המים נפנה יחד איתה, וכמעט הרטיב את האשה בעלת השיער האדום הבוהק, שהוליכה כלב רועים אנגלי ברצועה.

''זהירות, כבר התקלחתי היום.'' אמרה לענבר האשה, תוך שהיא מזדרזת להתרחק מטווח המים, ואז חייכה אליה. ואולי הייתה ענבר מוחה אותה מיד מזיכרונה, אלמלא הבחינה שרצועת הכלב שזורה בשבעת צבעי הקשת. כשענבר חזרה לשטיפת המכונית, היו מחשבותיה טרודות וסובבות סחור סחור, סביב צבעי הקשת, צבעי הגאווה.

ענבר תמיד הסתכלה על נשים, אפילו נפלה פעם או פעמיים לבור המטופש של התאהבות באשה, אבל מעולם לא ניסתה להעביר את העניין למישור הפיזי, מעולם לא טעמה, מעולם לא חוותה. עכשיו הזמן, כשהילדים כבר גדלו והם יותר עצמאיים, חזרה ואמרה לעצמה, אבל לא מצאה בה את האומץ לנקוט בצעדים שיובילו אותה אל המטרה, וזו נשארה פנטזיה של אחרית הימים.

בימים שלאחר מכן נדמה היה לענבר שלכל מקום שאליו היא הולכת היא נתקלת באשה בעלת השיער האדום. כשיצאה עם הקטן אל גן השעשועים השכונתי, פגשה את האישה יוצאת ממנו עם ילד כבן חמש. הן ברכו זו את זו לשלום, ועיניה של ענבר ננעצו בסיכה שהייתה נעוצה על חולצת הטריקו של האישה, ממורכזת בין שדיה. שוב צבעי גאווה. אולי רצועת הכלב לא הייתה מקרית, חשבה ענבר, וכשהרימה את מבטה מחזה של האישה, פגשה עיניים שהביטו בה במבט מרוכז ומחושב.

אחר כך נפגשו במרכול, ענבר הייתה לבד, האישה הייתה מלווה בגבר שחיבק את מותניה כשתמרנה את העגלה בין דוכני הפירות והירקות. ענבר עצרה והביטה בה. היא לא הייתה יפה, גוצה ועבת בשר מדי, אבל הייתה בתנועות שלה אסרטיביות, והיא הקרינה נוכחות שלכדה את תשומת הלב.

''את צריכה להיזהר, אני עלולה לחשוב שאת עוקבת אחרי.'' אמרה לענבר האישה, וחייכה. ענבר השפילה מבט על שנתפשה, ורק חייכה כתשובה.

למחרת, כששטפה ענבר את הכלים מארוחת הערב, ראתה את האישה שוב מבעד לחלון המטבח, ואז סגרה את הברז וניגבה את ידיה במהירות, הודיעה שהיא יוצאת לכמה דקות, והתחילה לעקוב אחריה. האישה שוב הובילה את הכלב שלה ברצועה, והם התעכבו לרחרח כל שיח בדרך, מתקדמים באיטיות שכמעט גרמה לענבר לוותר על המעקב. פעם אחת הסתובבה האישה, ולרגע נדמה היה שראתה את ענבר, אבל זו מיהרה להסתובב לאחור ולבהות באוויר, וקיוותה שלא נתפשה בקלקלתה.

אחרי כמעט עשרים דקות הגיעו האישה וכלבה לבית דו קומתי, שהיה מרוחק רק שני רחובות מביתה של ענבר. על השער, שער ברזל מעוצב בעלים מרוקעים וגבעולי ברזל מסתלסלים, היה מקובע שלט: כאן גרים באושר אור ונדב. באותיות קטנות יותר, כמו נכתבו השמות בתקופה מאוחרת יותר וללא תכנון מוקדם, הוסף השם וגיל ובאותיות אלכסוניות קטנות עוד יותר השם ויובל. ענבר העיפה מבט אחרון בבית, שהיה אופייני לאזור: גג רעפים ירוק כמו שאר הבתים בשכונה, גינה קטנה וירוקה, ודשא ירוק שעליו שני זוגות אופניים.

אור. ענבר גלגלה את השם בפיה, כשמיהרה לשוב לביתה. אור.

בינתיים, מעבר לשער, עצרה אור והתכופפה להתיר את ברק מהרצועה, ולטפוח בחיבה על קודקודו השעיר. זו כבר הפעם הרביעית שהבחינה באשה עוקבת אחריה, חשבה אור, אולי הגיע הזמן להציב לה מלכודת דבש.

בימים הקרובים לא הבחינה ענבר באור, וגילתה שהיא מחכה לרגעים האלו שבהן פגשה אותה באקראי לאחרונה. כשהבינה זאת החליטה לקחת את הילדים לטיול בשכונה, וניווטה אותם לעבר הרחוב בו גרו באושר אור ונדב. כשהגיעו אל מול הבית, ראתה ענבר דף מודבק על השער. היא התקרבה לראות מה כתוב במודעה.

מחפשת עוזרת בית צרפתייה, תלבושת על חשבון בעלת הבית. לפרטים נא לפנות לטלפון. זו הייתה לשון ההודעה. בפינה השמאלית העליונה, במקום בו אנשים רבים מוסיפים את הקיצור בס''ד, הייתה משורטטת קשת צבעונית. בפינה השמאלית התחתונה היתה רשומה כתובת של דואר אלקטרוני. ענבר הרגישה את הלב שלה הולם בחוזקה. היא הביטה ימינה ושמאלה, ואחרי שלא הבחינה באיש ברחוב מלבד בנה הקטן, תלשה אחת הלשוניות מתחתית הדף.

במשך כל השבוע שלאחר מכן, הייתה מוציאה ענבר מספר פעמים ביום את הפתקית הקטנה שעליה מצויין מספר הטלפון וכתובת הדוא''ל ומביטה בהם ובציור הקשת הזעירה שלידם. עד שלבסוף שלחה דואר קצר בזו הלשון: ''נו, איך הולך לך? הצלחת כבר למצוא עוזרת בית צרפתייה?''

ענבר נבהלה מן המהירות שבה זכתה למענה. פחות משעה אחרי ששלחה את המכתב קיבלה תשובה לתיבת הדואר שלה: ''לא, יש לי כמה הצעות, אבל אף אחת לא רצינית מספיק. למה? את שואלת מתוך התעניינות גרידא, או מתוך רצון להתפתות?''

ענבר הביטה במסך שוב ושוב, ולבסוף הקלידה מענה בלתי מחייב. ''רצון להתפתות עדיין לא מחייב אותי לכלום, אז אני חושבת שאלך על זה.'' נשמה עמוקות ושלחה את המכתב.

המכתב הבא מאור היה יותר ארוך.
''נניח באופן היפותטי, שכבר מזמן החלטתי להיפגש איתך. ונניח באופן היפותטי שהסקתי שמודעה שמנוסחת באופן כזה יכולה לגרום לך ליצור קשר איתי. וננחש שאת במצב דומה לשלי: נשואה עם ילדים, באמצע שנות השלושים שלך, מאזור חיפה. נניח שיש בך התעניינות בריאה בנשים, ובסקס בכלל, אבל לרוב את מממשת את החלומות שלך עם בן הזוג הקבוע שלך. כל ההנחות והניחושים האלו יגרמו לך להיות מספיק סקרנית כדי להעז ולפגוש אותי?''

ענבר הסתובבה במשך כמה שעות במשרד שלה, קוראת את המכתב שוב ומוחקת את התשובה שהצליחה לנסח. לקראת סוף היום כתבה במהירות שני משפטים שסיכמו רק חלק קטן מן השאלות שהתרוצצו בקרבה, שלחה, ויצאה הביתה לפני שתספיק להתחרט.

בביתה של אור דלק המחשב עד שעה מאוחרת. אור הייתה עסוקה באיסוף תמונות, ובין תמונה אחת למשנה ענתה למכתבה של ענבר.
''למה אישה? זה קל. כי אני דו מינית. כי מאז ומתמיד התאהבתי בנשים, ולא הבנתי מה זה אומר עלי, עד שפעם אחת נקלעתי לסיטואציה שבה עשיתי אהבה עם אישה, אירוע שהוכיח לי מעל לכל ספק שאני תמיד ארצה לחזור לשם, אל העיגוליות והרוך. זה צורך שקיים בי כל הזמן, הולך ומצטבר וגואה, ועד שאני פורקת אותו הוא מתגבר ומתגבר, ודוחק בעצמות ובנשימות עד שאני מוכרחה לגעת. והאיש שלי, שאני אוהבת מאד, מבין ומקבל שעם כל האהבה שלי אליו, את הצורך הזה שלי הוא לא יכול למלא, ומעניק לי יד חופשית.''

''למה את? זה יותר קשה. אולי בגלל הדרך שבה כף היד שלך מכסה את כף היד של הבן שלך כשאתם מטיילים. אולי כי אני אוהבת את הדרך שבה הג'ינס נצמדים לישבן שלך. ואולי בגלל שאת עוקבת אחרי כבר הרבה זמן, והחלטתי שאם אני לא אציע את לא תיזמי?''

''תסתכלי על הקישור שאני מצרפת. תראי כמה שזה יפה. זה לא עושה לך חשק לגעת? דחף שאין לשלוט בו? זה מה שאני מציעה.'' וכאן, צירפה אור את התמונות שמצאה ברשת. נשים לבושות בתחפושת של עוזרת בית צרפתייה: חצאית קצרצרה שמגלה טפחיים מן הישבן, סינור שכמעט ומכסה שדיים לכודים, לבן בתולי ושחור נזירי בגזרה זנותית.
http://www.thefrenchmaids.net/Uniforms/Uniforms01.html

כשענבר קיבלה את המכתב בבוקר שלמחרת, ופתחה את הקישור שהיה מצורף אליו, היו בה תחושות מעורבות. מצד אחד, התיאור הזה של דחף שדוחק בעצמות עד שהוא מוכרח לצאת נשמע מוכר עד כאב. מצד שני, פחדה לחצות את הקו הזה, ומה אם כל הפנטזיות שחיו לה בראש במשך שנים יתנפצו על שרטון של מציאות, אולי עדיף להשאיר אותן בלתי ממומשות? מצד שלישי הרגישה לכודה, איך יתכן שאור גילתה שהיא עוקבת אחריה, ואיך לעזאזל היא יודעת איך נראה הישבן שלה בג'ינס? מצד רביעי, איך אפשר לחשוב מצד רביעי כשהראש עסוק כל כך בתמונות האלו שאור שלחה?

הן קבעו להיפגש במקום פומבי, בקפה בלב המפרץ, באמצע היום.

ענבר הגיעה ראשונה, שלוש דקות לפני המועד שקבעו, ועמדה סמוך לקפה, מביטה ימינה ושמאלה ומחפשת את הראש המתולתל האדום. היא לא הייתה בטוחה איך כדאי לה להתנהג, להפגין הפתעה למראה אור, להיראות כאילו אינה מכירה אותה, או שמא לזהות אותה מיד.

אור חסכה לה את ההתלבטות. היא הופיעה עשר דקות מאוחר מדי, חלפה על פני ענבר כשהיא אומרת לה ''בואי'' והמשיכה ללכת לכיוון השולחן הכי אפלולי והכי פינתי בכל הקפה. ענבר נשרכה אחריה, והתיישבה לידה. ''נו, את מתכוונת מתישהו להגיד לי מה השם שלך? או שאני תמיד אגיד לך בואי, ואת תבואי?''
ענבר חייכה, מבוישת. ''אני ענבר. ואני מצטערת, אבל אני לא באמת צרפתייה, אז כנראה לא ילך לנו.''
''אני אור. נעים להכיר. ענתה אור והושיטה לה יד ''ואל תדאגי בקשר לצרפתיות, זה עניין נרכש אם באמת רוצים, ואפשר להגיע לזה בשלב מאוחר יותר.''
הקפה הגיע, והמלצרית עזבה אותן לנפשן.
אור שאלה את ענבר שאלות, וענבר מצאה את עצמה עונה עליהן בגילוי לב, בצורה שהייתה מאד לא אופיינית לה. אור הקשיבה מרוכזת, וברגע מסוים הורתה לענבר לתת לה את כף היד. היא אחזה את כף ידה של ענבר, והחליקה באצבעה על גב היד. ענבר גילתה שהמלים מתבלבלות לה, ולא הייתה מסוגלת להוציא משפט אחד קוהרנטי.
''זה נפלא,'' לחשה אור, ''פשוט מדהים. תראי מה קורה לך כשאני רק מלטפת את היד. תחשבי מה יקרה לך כשאני אעשה לך דברים הרבה יותר מסובכים.'' לרגע חשבה אור להציע לענבר נשיקה, אבל ידעה שנשיקה בפומבי תמתח את הגבולות שלה יותר מה שהיא מוכנה לו בשלב זה. היא הניחה ליד של ענבר, וזו שוב מצאה את חוט המחשבה שלה.

''נו, אז עכשיו כשאת רואה שאני לא נושכת, את רוצה להיפגש איתי במקום שבו אני יכולה להפשיט אותך ולבצע בך את זממי?'' שאלה אור.
ענבר נמנעה ממבט ישיר והתנועעה חסרת מנוחה. ''תראי, אני לא יודעת. ואם, ואם זה לא ימצא חן בעיני? ואם אני לא אדע מה לעשות?'' היתה בקול שלה תחינה, ואור החליטה להוריד הילוך ולהימנע מלחץ.
''אנחנו יכולות להיפגש. להגדיר את זה כעיסוי עם גוונים ארוטיים. אני אהנה מזה כי כיף לי לעסות, את תיהני מזה כי את אוהבת עיסויים. אף אחד לא צריך להתחייב ליותר מזה. ואם יקרה יותר מזה, אז יקרה, לא מוכרחים לתכנן הכל מראש.''

מספר מכתבים נוספים חלפו ביניהם, ניסיונות להגיע להבנה מה בדיוק כל אחת מחפשת, איך ניתן לתאם את הציפיות, והיכן ומתי יוכלו להיפגש. שבוע לאחר מכן, ביום חמישי בערב, מצאה ענבר את עצמה, רחוצה נקייה ומבושמת, מול שער הברזל שבחזיתו קבוע השלט המצהיר על אושרם של אור ונדב.

ענבר דפקה בפעמון בהיסוס, ואור פתחה בפניה את הדלת. ענבר נכנסה, השאירה את הסנדלים בכניסה, והתחילה לתור את חדרי הבית. אור הייתה משועשעת, אבל שיתפה פעולה, היה לה ברור שענבר זקוקה לתנועה בין החדרים כדי שתרגע ותרגיש יותר בנוח.

בסוף הסיור התיישבו בסלון זו לצד זו, ואור הגישה לענבר פונץ' חם מתוגבר בהרבה מאד וודקה. ענבר הייתה מתוחה, ומראש הצהירה שאלכוהול עשוי לעזור לה להשתחרר מעט.

''אז מה עשית עם הבן זוג?'' שאלה ענבר.
''זרקתי אותו שילך לראות סרט, עם הוראות מפורשות שלא יחזור לפני אחת עשרה וחצי. זה משאיר לנו שלוש וחצי שעות.'' אור שלחה יד והסיטה את שיערה של ענבר, מלטפת בעדינות את הצוואר מן הצד עד לעצם הבריח. ''והסבים מאד שמחו לקבל את הילדים. הם שאלו מה אנחנו הולכים לעשות הערב שבגללו אנחנו צריכים בייביסיטר, ואמרתי להם שבתכנון שלנו יש המון סקס. זה השתיק אותם.''

ענבר נעצה מבט מתוח קדימה, ואור התלבטה, ולבסוף הניחה לצוואר של ענבר. פתאום, פנים אל פנים, לא היה לא כל כך ברור וודאי לה, שענבר תהיה כאן הערב בכל נשמתה ומאודה.
''את יכולה להמשיך,'' אמרה ענבר, קולה רועד במקצת, ''זה דווקא נחמד.'' אחר כך ביקשה עוד משקה, ושתתה אותו בלגימה אחת. ''אוף, זה עושה לי חם בבטן. בואי, נעלה למעלה.''
אור בחנה את פניה ''כן? את בטוחה שאת רוצה? אני לא אעשה שום דבר שלא תרצי.''
ענבר הנהנה. אם לא עכשיו, כשהיא מתודלקת, לעולם לא תהיה בטוחה יותר.

הן עלו לקומה השניה. ''לאמבטיה.'' אמרה אור, והצביעה על הדלת הפתוחה.
''אבל כבר התקלחתי היום.'' אמרה ענבר בשאלה.
''כן, אבל עכשיו את צריכה להתאמות. אצלנו בספא נותנים שרות עד הסוף.'' ענתה אור.

האמבטיה הייתה מוארת באור נרות. ענבר עצרה, פנתה אל אור ואמרה: ''אמבטיה. נרות. הייתי יכולה להתרגל לזה. מה עכשיו?''

''עכשיו את מתפשטת. את רוצה עזרה?'' אור המתינה. אם הייתה נקודה חלשה בתסריט שבנתה לעצמה בראש לגבי התנהלות הערב, תסריט שהלך והתגבש אחרי שהבהירו אחת לשיניה מה כל אחת מהן מצפה לקבל מהערב הזה, הנקודה החלשה הייתה ההתפשטות. היה חשוב שענבר תהיה עירומה, בעוד אור תשאר לבושה. זה היה אמצעי חשוב לבסס את העמדה שבה ענבר פסיבית, ומקבלת את מה שאור אומרת לה לעשות. אור המתינה. אור האמינה שלעולם לא תכפה את רצונה על איש. ענבר חייבת להגיע לשם מיוזמתה.

ענבר התחילה לפשוט את הבגדים, בחוסר נוחות מסוים. אור הבינה שלענבר לא נוח עם הגוף שלה, והסתובבה לכיוון האמבטיה, ממלאת אותה במים חמים ובקצף. כשהסתובבה שוב לכיוון ענבר, הייתה זו עירומה כבר.

''בואי. כנסי אל האמבטיה.'' אור הושיטה לענבר יד, והובילה אותה אל המים, מלטפת את כתפיה ונותנת ליד לחלוף במורד הגב. ענבר נרעדה, אך לא אמרה דבר. כשנכנסה למים השקיעה את כל גופה מתחת לבועות הקצף ונאנחה.
''אח. הייתי יכולה להתרגל לזה''. אמרה ענבר, וחייכה.

אור השאירה את ענבר להתרווח במים מספר דקות, והלכה להכין את חדר השינה, מאירה אותו בנרות ובמוסיקה רוגעת. אחר כך חזרה אל חדר האמבטיה, ומצאה בו את ענבר כשעיניה עצומות.
''אני אסבן אותך עכשיו.'' הודיעה אור בלחישה, נעמדה על ברכיה ליד האמבט, מילאה את הספוג היפני בסבון, והעבירה אותו על זרועותיה של ענבר.

ענבר עצמה עיניים והתמכרה לתחושה של הספוג המחוספס שעבר בין אצבעותיה, של הסבון החלקלק שנותר על העור. הספוג הגיע אל אזור בית השחי, וענבר עצרה את נשימתה כשהמשיך הספוג והקיף את שדיה סביב סביב במעגלים קטנים והולכים עד שהגיע אל פטמתה.

''יש לך פטמות נורא יפות.'' אור שטפה את העור המסובן בעזרת קערה קטנה שהייתה מונחת ליד האמבט, ואז התכופפה מעבר לדופן, ולקחה את הפטמה בפיה. ענבר קישתה את הגב, מוציאה את החזה עוד יותר מן המים, ואור נענתה להזמנה והוסיפה יד על כל שד. לאחר זמן קצר אילצה אור את עצמה להתנתק מן הפטמה. היא הביטה על שפתיה הפשוקות קמעא של ענבר, ואז הניחה את כף ידה על עורפה של ענבר, והצמידה את שפתותיהן זו לזו, וחיכתה.

נשיקה ראשונה היא גישוש, אפשרות לשני הצדדים לבחון את ההתאמה ביניהם, ואור רצתה להתאים, בכל מאודה רצתה. ענבר פתחה לעומתה את הפה והלשון שלה נגעה בחלק הפנימי של שפתיה של אור, מחליקה על פני השיניים. היה לה מגע נעים, חושק אבל לא חונק, מעורר כמיהה. אור הרגישה את היד של ענבר על עורפה, לוחצת את ראשיהן זה אל זה, ופלטה אנקה של תענוג. לרגע חשבה להצטרף לענבר, להיכנס אל המים כמו שהיא, בבגדיה, אבל אז נשמה עמוק והתנתקה. מישהי צריכה לשמור על ראש צלול, וענבר ביקשה לאט.

''קומי.'' ביקשה מענבר, וזו צייתה. אור המשיכה לסבן את ענבר, מעבירה את הספוג המחוספס במורד הגב, מפרידה את פלחי הישבן ומסבנת ביניהם, וממשיכה למטה עד לשוקיים. ענבר עמדה כשפניה אל הקיר, שעונה עליו, ואור יכלה לראות את כפות ידיה מתכווצות כאילו הן מנסות לאחוז את הקיר. אחר כך כשהסתובבה לקבל טיפול דומה בחלקה הקדמי, היו עיניה עצומות וחיוך קטן על שפתיה. אור המשיכה וסיבנה, מן הכתפיים דרך השדים והבטן הרכה, מרפרפת על אזור הערווה המגולח למעט פס קטן במרכז, ועד לכפות הרגליים. אחר כך שטפה את הסבון בעזרת ראש הטוש, ושמחה לראות את ענבר עוצרת את הנשימה כשפגע זרם המים באזורים הרגישים שלה.

''סיימנו. בואי החוצה.'' אמרה אור, וחיכתה שענבר תצא, ואז עטפה אותה במגבת סגולה גדולה ורכה, מנגבת אותה היטב מראש ועד כף רגל. כשניגבה את כפות הרגלים ירדה על ברכיה, וראש היה בדיוק בגובה האגן של ענבר, ולרגע חשבה אור לשכוח מכל התסריט ולקחת אותה כאן ועכשיו, אבל אז נשמה עמוקות והחליטה לחכות. יהיה להן כל הזמן שבעולם. ''איזה כיף. כל כך הרבה פינוק ותשומת לב. הייתי יכולה להתרגל לזה.'' שמעה את ענבר מעליה.

אור קמה על רגליה, סחטה מענבר נשיקה ארוכה, ואז קדה קידה עמוקה. ''אני שמחה שאת לקוחה מרוצה, אנא היכנסי לחדר הטיפולים שלנו.'' אור הפנתה את ענבר לחדר השינה, וזו נשכבה על המיטה.

אור נשמה עמוק שוב, ועצמה עיניים כדי להיזכר במה מדובר. עיסוי. אנחנו מדברים על עיסוי. ארוטי זו המלה שמגיעה יותר מאוחר. היא לקחה שמן מן הקערית, המתינה עד שכף היד תחמם אותו, ואז טפטפה אותו לאורך עמוד השדרה של ענבר. אור יכלה לראות את השרירים בגב של ענבר נרפים והולכים. אחר התיישבה בפישוק על הישבן של ענבר, והתחילה לעבוד על הגב, תנועות ארוכות שהתחילו באגן והגיעו עד שריר הדלתא, המשיכו לאורך הכתף, וירדו שוב לכיוון השכמות. הגוף של ענבר הלך והתרפה תחתיה, כמו אומר: אני כאן, עשי בי כרצונך. הנכונות הזו, ההתרצות הזו, שיגעו את אור. היא אחזה את פרקי הידיים של ענבר, משעינה את כל הגוף שלה קדימה עד ששדיה נגעו בגבה של זו, ועד שלשונה ליקקה את העור שמאחורי האוזן, ואז החלה להניע את האגן במעגלים קטנים, מתחככת על התחת של ענבר ולוחצת אותו מטה כלפי המיטה.

הנשימה של ענבר הלכה ונהייתה כבדה, והגוף שלה נע על המיטה מתחת לאור, מתחכך בה לכל אורכו. אור, שחשבה להתגרות בענבר על ידי סימון של הכנעה, מצאה עצמה מגורה עד מאד. זה פשוט בגלל שכל כך הרבה זמן לא נגעתי באשה, תירצה אור לעצמה, וירדה ממושבה, מחליקה עד שמצאה לה מקום מושב חדש על עקביה של ענבר. משם החלה לעסות את הרגלים כלפי מעלה, מוחצת את שרירי השוקיים ועוברת על קווי המרידיאנים שבירך עד הגיעה לישבן. אחר עיסתה את הירך בתנועה מן הפנים אל החוץ, תנועה שפישקה את ירכיה של ענבר ואת החריץ בין ישבניה. אור הביטה מהופנטת בעור המשומן המבריק מתחת לידיה המעסות.

ענבר התחילה להניע את האגן שלה, מרימה אותו מעלה בכל פעם שאור גרמה לו להתפשק, חושפת את החור הקטן במרכזו. אור התלבטה לשניות מועטות, ואז אחזה את הישבנים בשתי ידיה וקירבה את לשונה, מריצה אותה במעגלים סביב סביב לעור המכווץ סביב פי הטבעת. ענבר כמעט קפצה מעורה, השילוב של ההפתעה והעונג היה מדהים, והיא חשה את היבבות מתחילות להתחמק מפיה. עוד קצת, עוד טיפה, והיא תהיה שם. אבל אז חדלה אור ממעשיה, נשכבה על גבה של ענבר, נשכה את אוזנה ואמרה לה להסתובב על הגב.

ענבר הייתה מתוסכלת, היא הייתה כל כך קרובה, ינעל רבאק. ''זונה.'' אמרה, והסתובבה על הגב.
''שקט את שם. תהיי יפה ותשתקי.'' החזירה לה אור.
''אני יכולה לשתוק, אני מומחית בשתיקה אני. שתקנית עם תעודות, כבר עשרה דורות של שתיקה יש במשפחה שלי, אבל להיות יפה זה קצת גדול עלי.'' ענבר דיברה והייתה לה תחושה שהיא מקשקשת יותר מדי, ובמהירות גבוהה מדי. פתאום נהייתה מודעת לגוף שלה שנחשף עכשיו במערומיו מול אור. לבטן הלבנה שניכרו בה סימני הלידה, לירכיים שכבר לא נראו בנות שמונה עשרה, לשדיים שהיו רכים ונרפים מדי. שנייה או שתים חשבה אפילו לכסות אותם בזרועותיה, עד כדי כך חשה חשופה.

''את לבושה עדיין.'' אמרה לאור בהאשמה.
''נכון, אני לבושה, ואני אשאר לבושה. זה כדי שיהיה ברור מי הבוס כאן, ומי צריכה לשתוק כשמעסים אותה.'' ענתה אור, והחלה בעיסוי השדיים ושריר החזה שמעליהם. ענבר עצמה את עיניה והתרגעה לתוך העיסוי, מתמקדת בכל פעם רק באזור הממוקד שאור נגעה בו.

אור האטה את התנועות שלה והתקרבה לאזור הבטן התחתונה. עוד קצת, עוד מעט. היא שינתה את התנוחה שלה כך שתהיה ממוקמת בין ירכיה של ענבר, ואז פישקה את שפתי העור. כל כך הרבה זמן שלא עשיתי את זה, חשבה אור, אני מקווה שלא אפשל יותר מדי, ואז קרבה את לשונה אל השפתים הגדולות, עברה עליהן בלשונה לכל אורכן משני הצדדים, עד שהגיעה למרכז ושם התמקדה. אור חשבה שלענבר יש את הטעם הכי טוב מכל אלו שפגשה עד היום, עדין אך אופייני.

ענבר הניחה יד על ראשה של אור ''יותר לאט. יש לנו זמן. כל הערב לפנינו.'' אור הנהנה, והשתדלה להאט, זה היה קשה. כל ליקוק לשון שלה גרם לענבר לגנוח, גניחות שהלכו ונעשו רמות, בטונים שהלכו ונהיו גבוהים יותר. ענבר התפתלה מתחתיה, ואור כמעט ואיבדה ריכוז, ענבר הייתה מהנשים היותר קולניות שאור פגשה, והקולות שלה הוציאו את אור מדעתה, לרגעים חשבה שהיא עשויה לגמור בעצמה ככה, בלי לגעת, רק לשמוע ולראות את ענבר.

כשחשבה שענבר מוכנה, עצרה את הלשון לרגע קט, הכניסה לתוך הנרתיק שלה שתי אצבעות, ושוב התחברה אל הדגדגן של ענבר עם הלשון. האגן של ענבר קיפץ מעלה ללא הפסק, ואור הייתה צריכה להתרכז כדי להמשיך במלאכת האצבעות והלשון שלה, מול הסערה שתחתיה. ואז הרגישה את השרירים מתכווצים על אצבעותיה וענבר פרצה בצעקה שהרעידה את כל השכונה הירוקה. אור המשיכה והתעקשה להניע את אצבעותיה בתוך ענבר ולסחוט את התגובה שלה עד הסוף, עד שכל המתח נעלם משריריה של זו, וענבר צנחה על המיטה רופסת.

אור שלפה את שתי האצבעות בזהירות, וגררה את גופה במעלה המיטה, ואז חיבקה את ענבר המתנשפת, ונישקה אותה על המצח.
''ברוכה הבאה לעולם אהבת הנשים, בלתי בתולה שלי.'' אמרה אור.
ענבר גיחכה. ''הייתי יכולה להתרגל לזה.'' אמרה, ואז חיבקה את אור חזק אליה ונישקה אותה, ''באמת שהייתי יכולה.'' אור נרעדה בתוך החיבוק. הגוף שלה בער. קודם כמעט וגמרה, והאנרגיה שלה הייתה עדיין גבוהה.
''אז מה עכשיו?'' שאלה ענבר.
''עכשיו הכל פתוח.'' ענתה אור. ''זו הנקודה שבה נגמר התסריט שלי.''
''אז אני יכולה לעשות מה שאני רוצה?'' שאלה ענבר, ''כל מה שאני רוצה?''
''כן.'' ענתה אור.
''אז אני חושבת שאני רוצה לחקור קצת. תתפשטי.''
אור חשבה שזו הייתה אחת ההתפשטויות המהירות ביותר בכל חייה, תוך ארבע שניות היו הגופייה והמכנסיים הקצרים מושלכים על הרצפה. ''בזאת אני תורמת את גופי למחקר מדעי.'' אמרה אור ונשכבה על גבה, בזרועות ורגליים פשוקות.

ענבר התחילה לשוטט באצבעותיה על גופה של אור, בודקת וחוקרת את הצוואר, את צדי השדיים, את החלק הרך והלבן בצד הפנימי של הזרוע. אור ידעה שלא תוכל להחזיק מעמד הרבה זמן, היא הייתה על סף פיצוץ עוד קודם, כששיחקה בגופה של ענבר. ואז התיישבה ענבר על אור, מפשקת את רגליה ומצמידה את הכוס שלה לזה של אור. המגע היה איטי, רטוב, חלקלק, ומענג לאין שיעור. אור הרגישה את העיניים שלה מתהפכות ואת האגן שלה מתפרץ מעלה בסדרת התכווצויות בלתי נשלטות, וכפות הידיים שלה נאחזו בסדין כדי שלא תיפול, בזמן ששמעה את עצמה מפיקה צרחה אדירה, ואז התמקדו כל התחושות בדגדגן ובעונג המופלא שעבר בו.

''מה, זהו?'' ענבר הייתה כמעט מאוכזבת.
אור התנצלה, ''אני מצטערת, הייתי קרובה מאד לשיא גם קודם. אני מושא מחקר פגום?''
שתיהן גיחכו, ונשכבו זו לצד זו.

אור הניחה את הראש שלה על הבטן של ענבר, והקשיבה לנשימות של ענבר, ולקולות שבין הנשימות דרך תיבת התהודה של הגוף. נינוחות, הן דיברו על בני הזוג, על מאהבים קודמים, על הילדים, על תחביבים.
אחר כך נשכבה ענבר על בטנה, ואור שכבה על הצד לצדה וליטפה את שיערה ואת פניה. הייתי יכולה להתרגל לזה, חשבה ענבר, ושקעה לתוך המונוטוניות של הליטוף, והקול הנעים של אור לידה.

אור התחילה לשוטט לאורך גבה של ענבר, מתענגת על הקווים הרכים, ואז נדמה היה לה שהיא מוצאת נקודה שגורמת לענבר לעצור נשימה. עברה עליה שוב, וכן, קצת מעל עצם הזנב הייתה שם נקודה.
''אני קוראת לזה דגדגן אחורי.'' אמרה ענבר, וקולה כבר פחות מנומנם מקודם. מעניין, חשבה אור, וגלשה למטה כדי לבדוק מה קורה במגע של לשון עם הנקודה הזו. הנשימות והיבבות הקטנות בין נשימה לנשימה לא הותירו ספק שענבר מושפעת מהנקודה הזו. אחר כך הותירה אור אגודל על הנקודה הרגישה, ואצבע נוספת תחבה בין פלחי הישבן, בעוד לשונה עולה מעלה לאורך הגב עד שנשכה את שריר הכתף ואת תנוך האוזן וליקקה את האוזן ביסודיות מכל עבריה.

''אני מבינה שאת רוצה שאני אמשיך את המחקר שלי?'' שאלה ענבר, שניסתה לשמור על מראית עין של רצינות מדעית.
המחקר. אופס. אור כבר שכחה מהמחקר. ''כן, למה לא. תחקרי מותק.''
אור שוב מצאה את עצמה בפישוק איברים על הגב, רק הפעם בשליטה יותר טובה בעוצמת תגובות הגוף שלה. ענבר הסבירה שהיא רוצה לראות יותר טוב איך הדברים בנויים, ופישקה את רגליה של אור, חושפת אותה מול מנורת הלילה הקטנה שהדליקה ליד המיטה. אחר כך התמקמה בין רגליה של אור, ונעה מעליה, ראשה רכון ושיערה נוגע בירכיים הפשוקות, בשיער הערווה, ובשפתיים המצפות. התחושה הייתה מדהימה, כמו ליטוף מאלף אצבעות דקיקות.
''אני יכולה להבין למה גברים אוהבים שיער ארוך.'' אמרה אור בקול חנוק, מלווה את המשפט בצחקוק בלתי רצוני. שרירי הבטן שלה היו מכווצים, ממתינים לעוד ליטוף. ענבר העבירה שוב את שיערה על גופה של אור, ואור נרעדה והתחילה להרים את האגן ולקשת את הגב.
''שששש. תרגעי.'' ענבר הניחה את היד שלה על הבטן התחתונה של אור, ואור ניסתה להרגע אל מול כף היד.
''למה?'' הקול של אור רעד ''למה את רוצה שאני ארגע?'' אור נשמה נשימות עמוקות וניסתה להאט את הקצב.
''כי אני רוצה לשחק איתך ולחקור אותך קצת. אז תתאפקי.'' הורתה ענבר.

ענבר אחזה בשפתיים הגדולות של אור, והפרידה אותן, מתבוננת בפעימה שנבעה מהמרכז, מין התכווצות והתרחבות של השריר. אחר כך אספה לחות מן המרכז והעבירה אותה לחיבור של שתי השפתיים, אפשר היה לחוש שם בקפל של עור, ולשמוע את אור מייבבת כשנגעה במקום הנכון. יותר משזה היה מגרה, ענבר חשבה שהאזור מרתק, כמו ארץ שלא ביקרת בה מעולם, והתגובות מסקרנות, כמו לנסות להפעיל שלט של מכשיר שאין את בטוחה מה ייעודו.

אחרי כמה דקות הרגישה ענבר בטוחה יותר, ובדקה מה קורה כשהאצבע שלה נכנסת לתוך הרטיבות שנבעה מאור. ''אני יכולה להבין את האובססיה של גברים לזיון. מאד נעים וחלקלק ורטוב כאן.'' לחשה ענבר. היא חיפשה, גיששה עם האצבעות, ידעה שצריכה להיות נקודה. אור קפצה ופקחה עיניים בלי לראות כלום. זו הנקודה? תהתה ענבר, ונגעה בה שוב. אור התפתלה שוב. ענבר המשיכה, מבריגה את שתי האצבעות פנימה והחוצה בתנועה שגרמה להן לגעת שוב ושוב בנקודה של אור. ואז התחילה להרגיש את הרעידות על האצבעות שלה, כמה שניות של רעידות, הפסקה ושוב רעידות מתכווצות סביב אצבעותיה.

אור מצידה כבר לא חשבה על כלום. כל העולם שלה התמקד בכוס שלה, באצבעות שהסתובבו בתוכה, ובנגוהות שהתרוצצו מול עיניה. כמה זמן זה נמשך? שלושים שניות? שלוש דקות? אור לא ידעה.

בסוף היא צנחה בחזרה לעולם הזה, וענבר הייתה שם למטה, לערסל אותה בחיבוק.
''מים.'' התחננה אור, בגרון שהתייבש מרוב זעקות עונג, וענבר מילאה את הבקשה בשמחה.

אחר כך שכבו שוב על המיטה, ואור המהמה לעצמה מנגינה מונוטונית של אושר, תוך שהיא מלטפת את ענבר. ''וואו. זה היה. הממ. וואו. את בטוחה שזו פעם ראשונה שלך?'' שאלה את ענבר, וענבר הרגישה סיפוק גדול ממלא אותה, כמו עמדה בפני מבחן ועברה אותו בכבוד. היא הניחה את ראשה על זרועה ועצמה עיניים. היה לה נעים, חם ומלטף, והיא הרגישה את עצמה מתחילה להתכנס למצב ציפה של טרום שינה.

''רק רציתי להגיד לך שהיית יכולה להראות נפלא בתלבושת של הצרפתייה.'' אמרה אור, והתחילה להצביע בליטוף על איבריה של ענבר, ''הייתי נותנת לך לשטוף את הכלים, ואז מתחככת בך מאחור, על עור התחת החשוף שלך. או שהייתי מבקשת ממך להגיש לי פירות בסלון, ואז כשהיית מתכופפת אלי, הייתי שולחת אליך יד וחופנת שד. רק תחשבי מה הפסדת, כשביקשת שנדחה את התלבושת לפעם אחרת.'' אור הצליחה להעיר את עצמה עם המחשבות והדיבורים, אבל ענבר סיננה מהם את המשמעות, וספגה רק את הנימה הרגועה והמשועשעת.

מבין ערפילים שמעה את אור פותחת וסוגרת מגירה, ואז את אור שחזרה להמהם, אבל הפעם היה מלווה להמהום מגע מלטף-מדגדג. נוצה? שתי נוצות. שתי נקודות של מגע מדגדג חלפו דילגו על הגוף שלה מעלה ומטה. על האוזן ומאחוריה, מאחורי הברכיים, ברווח שבין היד לצדי הגוף, בחריץ התחת, לאורך הגב, בכפות הרגליים. המגע היה בלתי מספק, מגרה אבל לא מספיק, שומר את הפיתוי על אש קטנה.

ענבר הסתובבה על הגב, והספיקה לראות את אור מחביאה מאחורי הגב את הנוצות.
''את יודעת מה הבנתי פתאום?'' שאלה את אור. אור הנהנה לשלילה, מחכה בסבלנות שענבר תשכב שוב, והיא תוכל לחזור למשחקים שלה. ''יש כאן נקודה של הבדל מאד משמעותי בין יחסים של גבר ואשה לבין שתי נשים. גבר מזמן היה מסתובב לצד השני, כי גומרים-הולכים, ולא מנסה למשוך אותי שוב. ופה זה יותר כמו מין רמה אחת מתמשכת, ולאו דווקא מתמקד בשיאים.'' אור הנהנה, שוב מחכה בסבלנות שהשיחה תגמר והיא תוכל לחזור למשחקים שלה, ואז אורו פניה והיא שאלה את ענבר: ''את רוצה לשחק איתי?''

ענבר הרימה גבות, ואור הראתה לה שני צעצועים שהוציאה מן השידה: ויברטור אדום עם פנינים, ודילדו דו ראשי בצבעי שחור לבן אמנותיים. ענבר החזיקה כל אחד מהם בכף ידה, וניסתה לנחש איזה משחק אור מעדיפה. לבסוף הרימה את הדילדו.

אור שוב שפעה סופרלטיבים, ''נכון שהוא יפהפה? תראי את דוגמת השיש, הוא פשוט מקסים. והתחושה שלו חלקלקה וסקסית. אני נורא שמחה שבחרת אותו, אף פעם לא ניסיתי אותו עם אישה עדיין.'' לרגע שתקה, חשבה על כך שבעצם יותר מכל דבר אחר הייתה רוצה לבקש מענבר שתחגור רתמה ותזיין אותה עד חוסר הכרה, אבל ידעה שזו לא בקשה שמתאימה להתנסות הראשונה של ענבר, ואז נעשתה רצינית. ''אני רוצה לקשור אותך קצת. זה בסדר מבחינתך?''
זה היה בסדר גמור מבחינת ענבר, אפילו יותר מבסדר.
אור הוציאה את חגורת הג'ודו של הילד, וקשרה את הידים של ענבר למשענת הראש של המיטה, מוודאה כל הזמן ששום דבר לא מכאיב לה מדי. אחר כך התכופפה אל בין רגליה של ענבר, ונתנה לה נשיקה, ואז נטלה את הדילדו בידה והכניסה את קצהו אל תוך הכוס של הענבר, בעוד היא עצמה מתברגת על הקצה השני ומתיישבת על מותניה של ענבר.

''אנחנו בסדר?'' שאלה את ענבר, ואז התחילה בתנועה מעלה ומטה, תוך נעיצות סיבוביות. ענבר מצידה ניסתה להניע את האגן במעגלים קטנים, ליצור אפקט של גל כפול, אבל הצעצוע החליק ברטיבות שביניהן, ואור איבדה את הסבלנות. ''קוס אמק על הצעצועים האלה. האצבעות שלי עושות עבודה יותר טובה.'' היא שלפה את הדילדו, והחליפה אותו באצבעותיה.

אור שכבה לצידה של ענבר הקשורה, והקשיבה לקול הבצבוץ שנשמע בכל פעם שמשכה את אצבעותיה החוצה. ''תקשיבי. איזה קול מדהים זה. את כל כך רטובה.'' היא נשקה לענבר, ויכלה להרגיש את ההתכווצות על האצבעות שלה בזמן שהלשון שלה פלשה לפיה של ענבר. ''אני עוזבת אותך לרגע, והולכת לדאוג לקצה השני שלך.'' הודיעה לענבר, ואז גלשה במורד גופה של ענבר, והתחילה במשיחות הלשון האיטיות שלמדה שענבר אוהבת.

זה היה הרגע בו ענבר התחילה להשתולל. הידיים שלה ניסו להשתחרר מהחגורה ואחת מהן גם הצליחה. הרגליים שלה ניסו לבעוט לכל הכיוונים, והירכיים שלה לפתו את הראש של אור. אבל אור לא הלכה לשום מקום, היא המשיכה ללקק את ענבר בתנועות איטיות, ולזיין אותה עם שתי אצבעות מתברגות בקצב הולך וגובר. כשהרגישה פליטה לבנבנה שקופה על היד שלה, חייכה אור לעצמה, אבל המשיכה בתנועות הכמעט עצלות. וענבר בשלה, כאילו אין סוף ליכולת קיבול העונג שלה, המשיכה והשתוללה, המשיכה וצרחה, עד שדחפה את ראשה של אור בכוח ממנה והלאה, כאומרת די.

שתי דקות נוספות שכבה אור ליד ענבר, שהמשיכה להתפתל על המיטה ללא מגע נוסף, שבויה בעולם העונג הפרטי שלה, ואור הרגישה שהלב שלה נמס מאושר. כל כך יפה לראות אשה גומרת, חשבה אור, אין יותר יפה מזה בעולם.

לבסוף שקטה הסערה, ובשקט שנוצר, יכלו לשמוע רעשים מן הקומה התחתונה.
''אנחנו צריכות לסיים עכשיו. הבן זוג חזר.'' אמרה אור, ושתיהן התלבשו וירדו למטה. ענבר חשבה שאם לא הייתה כל כך סחוטה רגשית וגופנית, וודאי הייתה קוברת את עצמה באדמה, כשאור ערכה הכרה בינה לבין נדב. מי יודע מה הוא שמע ומה הוא ראה.
הן נפרדו, בחיבוק אמיץ, וקבעו שעוד ידברו.

הפעם האחרונה בה ראתה אור את ענבר הייתה באותו יום חמישי בערב.

היא המשיכה וחיפשה את ענבר, אך הסיטרואן האדומה נעלמה מהרחוב שבו ראתה אותה פעם, הילד הקטן לא הופיע יותר בגן השעשועים, וגם במרכול לא יכלה למצוא עוד זכר לענבר. היא ניסתה לשלוח מכתבים, אבל שרת הדואר הודיע לה שהכתובת שגויה, ומספר טלפון לא קיבלה מענבר מעולם.
בסוף אור התייאשה והפסיקה לנסות.
כנראה שמא ענבר פשוט פחדה שתתרגל.

 

-

 

לא אני כתבתי את הסיפור אבל קראתי אותו בקישור הבא :

http://www.pridezine.com/sipurim/content/Story.asp?id=7653

 

אני חיייבת לציין שזה אחד הסיפורים היותר טוביםם שקראתתי ...

בהמשך יהיו סיפורים שאני אכתוב ..

את הסיפור הזה כתבה שחר אור 8.8.07

יומעולללההה !!!!!!!

 

 

 

נכתב על ידי , 24/8/2007 00:56  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 29




1,594
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מתוסבכים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני , יאמממי :D אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני , יאמממי :D ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)