כותבת למגירה

התגעגעתי, בכיתי, רציתי לצעוק

כלום לא נשאר, אין אוויר לנשימה

שמש בחוץ, אני מחכה למשהו בחשכה

תחושה של החמצה, איבדתי אותך כבר מזמן

לקחתי כמובן מאליו, ככה זה בחיים

תמיד מעריכים את הדברים אחרי שאינם

השמש בחוץ, עדיין רחוקה, אבל יש בי תקווה

אולי יום אחד, אהיה כמו אותם אנשים, ארגיש שלמה

מסתכלת קדימה, מנסה לראות לאן מוביל השביל

הכל מעורפל, אני ממתינה לשמש שתצא ותאיר

את הפינות האפלות, את הרקמות שנמקות בלי שאדע

לא עוזבת את השביל, אולי בהמשך אמצא שם אותך