כותבת למגירה

נזכרת ברגעים רבים של שמחה

כמה טוב היה אז, אני ואתה

הצחוק שלך עוד מהדהד באוזני

מזמן התפורר הכל, עוצמת את עיני

המחשבה עליך מחממת מבפנים

החרטות גם הן שם, משאירות חתכים

הלוואי ויכולתי אז, להגיד כל מה שרציתי

לא לפחד שיותר לא תביט בי

עכשיו, קיר זכוכית עבה ואטום בינינו

אתה חושב שכך טוב יותר בשביל שנינו

אני פותחת את הפה לדבר - ומשתתקת

אתה לא שומע אותי מתפוצצת

בוהה בחלל, מנסה לא לחשוב מחשבות עמוקות

מדמיינת אותך עושה פרצוף ופורצת בצחוק

הפצע יגליד עם הזמן אני יודעת, ואני מקווה

שכשאגיע למקום ההוא, לא אשנא אותך