כותבת למגירה

הייתי על שפת תהום וסמכתי עליך שתחזיק
בכל זאת מצאתי את עצמי נופלת
לא האשמתי אותך, לא לגמרי
אבל היה בי חלק קטן שכעס עליך בפנים
על זה שהפרת הבטחה, על שנתתי לעצמי להאמין לך

כשחזרת לאסוף את השברים לא רציתי לתת לך להתקרב
משהו נשבר בינינו אמרתי, ולא יתאחה
נשאר טעם מר בפה שלא עובר
רציתי, באמת שרציתי להאמין בך שוב

כשהייתי באוויר, בזמן שנפלתי, לא האמנתי שאגיע כל הדרך למטה
כשפגעתי באדמה, עדיין חשבתי שתהיה שם כשאפתח את עיני
לא תפסת אותי בזמן, לא עזרתי לי לקום כשנפלתי
קמתי לבד, אספתי את עצמי, הדבקתי את השברים
וככה, ממש לפני שהדבק התייבש אתה הופעת
כבר היה מאוחר מדי בשביל להדביק אותך בפנים

הצחוק שלך, הכנות שלך, התמימות שלך,
כל אלה עדיין מעוררים את הרגש ההוא
ואיתם מתעורר הספק
לא חושבת שאבטח בך שוב
לא חושבת שאוכל להיות כנה איתך במאה אחוז
לא מרגישה שהקרקע תחתינו יציבה

אני חושבת שגם אתה שמת לב שאני לא ממש איתך
ושלפעמים אני מהנהנת כשאתה מדבר, בלי להביע דעה
שאני תוקעת סכינים לבחון את היציבות שלך
ושאני קצת נהנית לראות שכואב לך
הוצאתי אותך מהמעגל של האנשים שבאמת אכפת
ורק לפעמים אני מתגעגעת, כשאני לבד