חשבתי לאחרונה הרבה על עניין ההשראה.
אני לא רוצה לדבר בשם כולם, אבל אני יודעת שרוב האנשים שאני מכירה, ובמיוחד אני, לא יכולים לעבור את היום בלי מוזיקה. כשטוב לי, מוזיקה שמחה, כשפחות טוב, מוזיקה עצובה, וכשממש רע, מוזיקה רועשת.
לא תמיד המילים צריכות לדבר אלי, לפעמים מספיקה המנגינה, כמו למשל זמר איטלקי מסוים, או אפילו המואזין שמשמיע תפילה בארבע בבוקר (במקרה שלו, כנראה עדיף שאני לא מבינה את המילים), ויש אפילו זמר תורכי שאני אוהבת. אבל בסופו של דבר, למרות הסגנונות הרבים שאני אוהבת, יש תמיד גרעין בסיסי שאליו אני חוזרת, שבו השילוב בין המילים למנגינה עושים לי משהו בפנים.
אז כרגע עוברת עלי תקופה לא קלה, אולי לא קשה במובן המקובל של המילה, אבל כאב הוא דבר אינדיבידואלי, וכרגע הוא הגדול ביותר שהיה לי עד היום.
הגעתי למסקנה שבטח לא תפתיע אף אחד: היצירה הטובה ביותר באה ממקום של כאב. לא אהבה ושמחה, כאב.
אני בטוחה שזה לא חדש לאף אחד, זה מן קונצנזוס מוכר, כל מי שתשאל ישר יגיד "כן, אה, ההשראה הגדולה באה מן הכאב", ובכל זאת, בד"כ הדוגמא הכי טובה שתהיה לו זה של רחל, כולנו למדנו על הסבל והייסורים שעברה והשירים הרבים שכתבה בימיה הבודדים והחולניים. מי מאיתנו יכול לצוטט שיר שלה? מעטים.
התחלתי לחשוב על עצמי, והתקופות שבהן אני כותבת יותר וכותבת פחות, ודווקא הגעתי למסקנה שאני כותבת הכי הרבה לא כשרע לי, או כשטוב לי, אלא כשיש איזה גוש כזה בפנים שתקוע ומסרב לעזוב. אחרי שאני עוברת תקופה רעה, ואני יוצאת ממנה, והנה, נשאר איזה גרגיר חול מעצבן שתקוע בעין ולא רוצה לצאת, זה הזמן לכתוב.
בתקופות האלה יש יוצר מסוים שמדבר אלי יותר מהכל, הוא כותב מילים ולחנים מדהימים, ובמשך שנים לא נראה שאזלה לו ההשראה. אבל, לאחרונה הוא הוציא דיסק חדש, ו.... איך לומר, צולע. והנה, מצאתי דוגמא עכשווית, ליוצר שנגמר לו. טוב לו בחיים, והמוזיקה - בהתאם. אז נכון, קצת התבאסתי מהאלבום שלו, אבל בסה"כ, אחרי שנים של יצירה, מגיע לו קצת אושר בחיים. לכולנו, לא?
ולסיום, שיר של האחד שאזלה לו המוזה, אחד היפים בעיני:
Hello, I know there’s someone out there
Who can understand
And who’s feeling the same way as me
I’m twenty-four and I’ve got everything to live for
But I know now that it wasn’t meant to be
’cause all has been lost and all has been won
And there’s nothing left for us to save
But now I know that I don’t want to be alone today
So if you find that you’ve been feeling just the same
Call me now it’s alright
It’s just the end of the world
You need a friend in the world
’cause you can’t hide
So call and I’ll get right back
If your intentions are pure
I’m seeking a friend for the end of the world
I’ve got a photograph, I’ll send it off today
And you will see that I am perfectly sane
Not for a lifetime or forever and a day
’cause we know now that just won’t be the case
There will be no commitment and no confessions
And no little secrets to keep
No little children or houses with roses
Just the end of the world and me
’cause all has been gone and all has been done
And there’s nothing left for us to say
But we could be together as they blow it all away
And we can share in every moment as it breaks
Call me now it’s alright
It’s just the end of the world
You need a friend in the world
’cause you can’t hide
So call and I’ll get right back
If your intentions are pure
I’m seeking a friend for the end of the world