כותבת למגירה

עומדת על הצוק ומביטה,
ירוק למטה, כחול עמוק מעל,
סירת מפרש באופק וכוכבים בחלל
הכל נראה רחוק כל כך

מושיטה ידי לתפוס בשלך,
רוצה לחלוק את הרגע הזה איתך
לשבת לצידך, ככה סתם בלי סיבה
לטבול בשקט ולהרגיש קטנה

הצבע מתחלף, השמיים מתבהרים
הנוף אולי נראה אותו הנוף
אבל אתה מזמן כבר לא איתי
ואני - כבר מזמן לא אני

רציתי שתלך, רציתי שתעזוב
רציתי לזכור שוב איך זה לאהוב
אתה כבר מזמן הפכת לנוחות
שגרה מוכרת שמעלה בי ספקות

כבר כמעט בוקר ואני לא נרדמת
יותר מדי דברים מעסיקים אותי אני חושבת
שוכבת במיטה והצד שלך קר
מאז שעזבת ככה הוא נשאר

חשבתי הרבה על המילים שהחלפנו ברגעים אחרונים
האם באמת אנחנו כל כך שונים?

הייתי על שפת תהום וסמכתי עליך שתחזיק
בכל זאת מצאתי את עצמי נופלת
לא האשמתי אותך, לא לגמרי
אבל היה בי חלק קטן שכעס עליך בפנים
על זה שהפרת הבטחה, על שנתתי לעצמי להאמין לך

כשחזרת לאסוף את השברים לא רציתי לתת לך להתקרב
משהו נשבר בינינו אמרתי, ולא יתאחה
נשאר טעם מר בפה שלא עובר
רציתי, באמת שרציתי להאמין בך שוב

כשהייתי באוויר, בזמן שנפלתי, לא האמנתי שאגיע כל הדרך למטה
כשפגעתי באדמה, עדיין חשבתי שתהיה שם כשאפתח את עיני
לא תפסת אותי בזמן, לא עזרתי לי לקום כשנפלתי
קמתי לבד, אספתי את עצמי, הדבקתי את השברים
וככה, ממש לפני שהדבק התייבש אתה הופעת
כבר היה מאוחר מדי בשביל להדביק אותך בפנים

הצחוק שלך, הכנות שלך, התמימות שלך,
כל אלה עדיין מעוררים את הרגש ההוא
ואיתם מתעורר הספק
לא חושבת שאבטח בך שוב
לא חושבת שאוכל להיות כנה איתך במאה אחוז
לא מרגישה שהקרקע תחתינו יציבה

אני חושבת שגם אתה שמת לב שאני לא ממש איתך
ושלפעמים אני מהנהנת כשאתה מדבר, בלי להביע דעה
שאני תוקעת סכינים לבחון את היציבות שלך
ושאני קצת נהנית לראות שכואב לך
הוצאתי אותך מהמעגל של האנשים שבאמת אכפת
ורק לפעמים אני מתגעגעת, כשאני לבד