נעמה אהבתך לי מאהבת נשים.
מימי לא היה לי חבר קרוב יותר ממך. גם בחורות שהיו אמורות להיות החברות הכי טובות שלי והנפש שמשלימה אותי בעולם הזה אף פעם לא היו כ"כ קרובות אלי, אף פעם לא הרגשתי איתן יכולת מלאה כזו להסיר את כל המסכות. מהרגע הראשון שראיתי אותך רציתי אותך, בהתחלה סתם, כי נראית בדיוק כמו שאהבתי וכי הנחתי שאתה נחמד, וחשבתי שיהיה נחמד אם יקרה איתך משהו, סתם להתמזמז במועדון, כמו שהייתי רגילה. ואח"כ ראיתי שגם אתה רוצה, ועוד לפני שהכרתי אותך באמת רציתי אותך, רציתי להיות איתך. אתה היית הראשון שלי בכ"כ הרבה דברים. האהבה הראשונה שלי, האדם הראשון איתו עשיתי אהבה, הראשון שאיתו הרגשתי שלמה ומאושרת, האדם הראשון שהרגשתי איתו מספיק ביטחון תמיד, גם לפני שבאמת הכרתי אותך. אני הייתי זו שתפסה יוזמה, שדיברה איתך, שאמרה את מה שנאמר. ולפעמים חולפת עלי כמו צל המחשבה שהלוואי והייתי שותקת. ניראה כאילו כולם החליטו שעלינו להיות ביחד, אפילו כוחות היקום האלו שאנו כ"כ אוהבים לשנוא. ועכשיו כשנגמר לי הכח להאבק עלינו, ואתה ניראה לי כמו כתם מטושטש שאני מתקשה לזכור את קולו, אני מנסה לגרום לדף נייר להכיל אותנו. הלילה שממנו הכל התחיל, אני בוכה ואתה מחבק אותי, עם מבט המום בעיניים, לא חשבת שאני יודעת לבכות. בהמשך גילית כמה טוב אני עושה את זה. הנשיקה הראשונה שלנו, שאני עדיין לא זוכרת היכן התרחשה. אני נזכרת בה עכשיו, ונראה לי שלעולם לא תהיה בי עוד מספיק תמימות כדי להתרגש כ"כ מנשיקה ראשונה. ואז לילה נוראי על מזרוני שטח, שהדבר היחיד שגרם לו להיראות כ"כ טוב זה שנרדמתי בידיים שלך, בידיעה ששם אני גם אתעורר. הביקור הראשון שלך בבית שלי. תלית לנו דגל ישראל על המרפסת, אז גם התוודעתי לפטריוטיזם העצום שהיה לך. איך השתכרת עם אבא שלי וניסית להעמיד פנים שאתה בסדר. איך התקשרתי אליך כדי לשמוע אותך בדאון נוראי, ואיך שיחה איתי שיפרה לך את המצב רוח, איך אמרנו אחד לשני פעם ראשונה שאנחנו אוהבים בטלפון. הימים הבלתי נגמרים במיטה שלי. אז עוד לא היינו מזדיינים, את זה התחלנו לעשות רק אחרי שנפרדנו. אז היינו עושים אהבה. היית מבלה את הלילה בשינה בחדר המחשבים, ובבוקר, כשהשעה היתה מספיק מהוגנת כדי שתעבור לחדר שלי, הייתי מעירה אותך, היינו לוקחים את השמיכה והכרית ועוברים לחדר שלי. אתה יודע שכל הזמן הזה ישנתי בלי כרית, כדי שלך יהיה נוח בלילה?
היינו חוזרים אלי לחדר, חוזרים לישון מחובקים, מתעוררים מידי פעם בשביל לאכול, לעשות אהבה, ולספר אחד לשני כמה אנחנו אוהבים זה את זה. אתה זוכר איך כמה פעמים ביום הייתי יוצאת מהמיטה, הולכת להתקלח, ומהמיקלחת הייתי רצה עטופה במגבת ונוחתת ישר בתוך הזרועות שלך, כדי שתחמם אותי?
זה נראה כ"כ רחוק עכשיו, נכון?
ובערב היינו יוצאים, לרוב מאחרים בכמה שעות. פשוט כי תמיד רציתי להשאר לשכב בחיבוק שלך עוד קצת. ואתה היית קוטף לי פרחים בכל מקום שהיו כאלה, ותמיד הייתי מתלוננת לך על זה שאיבדתי אותם, והיית קוטף לי עוד. כמה שזה הקסים אותי אז. כמה שאהבתי אותך. ובלילה היינו חוזרים אלי, אוכלים משהו, עושים אהבה, ואז היית נשלח לחדר השכן עד שעה מהוגנת יותר. זה היה כ"כ פשוט. תמיד כ"כ נהניתי לישון בחיבוק שלך, שהיה עוטף אותי לחלוטין. פעם אמרת לי ש"הצורה המפגרת" שבה אתה מחבק אותי, גם עם הרגל, זה כדי שאני לא אוכל לברוח גם אם אני אנסה. עניתי שאני אוהבת את הצורה המפגרת שבה אתה מחבק אותי. אז אף פעם לא היה לך חם מכדי לחבק אותי. כמה שהייתי מתגעגעת אליך כשלא היינו מתראים. הייתי סופרת ימים עד הפעם הבאה, והייתי כ"כ שמחה כל פעם שהיית מחליט להגיע פתאום. פעם כתבת לי שאנחנו אחד ושכואב לך להיות רחוק ממני. גם לי זה כאב.
והיה את הלילה הנוראי ההוא. זה היה כמה ימים אחרי שאסף איבד את האהבה שלו, יום אחד לפני שאני איבדתי את שלי. הוא צעק עליך שאתה לא מבין, כי אתה עכשיו פורח עם האהובה שלך. למרות הסצינה הכואבת, ראו שאהבת את מה ששמעת. אני לא יכולה שלא לחשוב על עין הרע, טיפשי ככל שזה נשמע. והיה הערב במה ההוא, שבו מול אולם מלא באנשים הקראת שיר שכתבת לי, ואמרת שהוא מוקדש לבנאדם שהציל אותך. ברגע שירדת מהבמה רצתי לנשק אותך. כמה פעמים אמרת שהצלתי אותך...
אני יושבת כאן, ומנסה להעלות באוב את העבר, חלק מחיי שהולך ומטשטש, אולי כי הזיכרון שלי לא משהו, ואולי מהדמעות. היינו כ"כ יפים ביחד, כ"כ מתאימים. היה כ"כ טוב, שלוו. כשהיה לאחד מאיתנו רע, תמיד ידענו איך לגרום לזה לעבור. לא רבנו. אני לא זוכרת אפילו פעם אחת שרבנו. היי, זוכר איך שלחנו את זיגי לחפש זוויטרים? היית מכריח אותי ללמוד, וכשלא הספקתי הלכת להביא לי סיכומים. אפילו העתקת לי אחד, ובשעה שלמדתי לאיזו בגרות, אחרי שנפרדנו, נתקלתי בכתב היד שלך. לרוב הכתב שלך היה כ"כ בלתי קריא, ושם דוקא הוא היה נורא ברור. אני מניחה שהתאמצת כדי שאני אוכל להבין. אלוהים, כמה שאהבתי אותך.
וזוכר את הערב הנפלא ההוא, שישבנו מחובקים, מדברים, פשוט מדברים ומנסים למשוך את הרגע, כי היית צריך לנסוע תוך כחצי שעה? זוכר?! אתה זוכר כמה טוב היה לנו?! עד שכרבע שעה לפני שנסעת עלתה לי לראש השאלה הכי טיפשית ולא משמעותית, כפי שהיא נראיתה לי באותו הרגע. לשניה לא חשבתי שהיא תחרוץ את גורלי.
ועכשיו נשאר לי רק לנסות לדמם אותך מתוכי.
צר לי עלינו, אחי יונתן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
