יש בחוץ מסיבה

אני חושבת שהגענו בשלב הזה ביחסים שכבר לא אוכל לשקר. מערכת יחסים הבנויה על חוסר כנות, אמון היא לא בריאה.

התחלנו את המערכת היחסים ביננו בפנטזיה ורודה, אוטופית, שהפעם הכל יהיה בסדר. אבל ההסיטוריה שלנו היא כמו גוש גדול ומעיק הדבוק לי לצואר. הייתי בתקווה שהפעם, שאני אדם חדש, שונה, יהיה לי קל יותר להתמסר, לשחחר להירגע. אבל זה לא. נמאס לי להדיחיק את הרגשות שלי. אז אני פשוט אוציא את זה: אני מפחדת . אני מפחדת להגיד לך מה אני מרגישה. אני מפחדת להגיד לך שלא תשפוט אותי. אני מפחדת להיפתח ושתצחק אלי. שבמקום להיות לי לנחמה ולעזר, רק תציג את החסרונות שבי לכולם. שתראה להם מי שאני באמת. הכישלון שאני. 

אז במקום להיות לי כחבר , מקשיב נאמן ותומך, הפכת להיול לי עול. 

אני רוצה, באמת שאני רוצה. חשוב לי שאוכל לספר לך הכל בסופו של יום. אני רוצה שתהיה שם בשבילי בשיא ובשפל שלי. שתצחק מהבדיחות השנונות  שלי,שתצחק מההומר העצמי ובאותה נשימה תתמוך בי, כשאני לא מצליחה לסיים משפט. שאוצר המילים שלי משתווה לזה של שימפנזיה. שקשה לי ורע, ואני עם דמעות בעינים.

אבל במקום זה, אתה רק עומד שם וצוחק, ומזכיר לי עד כמה  אני פתטית שבכלל נתתי צאנס לקשר הזה. אתה רק מתרברב בפני במערכות היחסים האחרות שלך ועד כמה הן מוצלחות, ועד כמה בינונו זה נגמר.

אני צריכה הפסקה. לראות לאן זה מתקדם. למצוא את עצמי ולחשוב.  להבין מי אני ומה אני רוצה. 

תודה לך על כל הפעמים שכן היית שם בשבילי.
"זה נכון כבר לא חולם עלייך 
אב למרות הכל היו ביננו רגעים 
לפעמים אני אחשוב עליך 
אני אזכור אותנו יחד בזמנים קטנים "

(לא מאימנה שגרמת לי לצטט את טיפקס.)

באהבה נצחית,

קבע.