שמאל ימן שמאל.

שמאל ימין שמאל.

שמאל ימין שמאל ימין שמאל ימין שמאל.

אם אני אשמע עוד פעם אחת את המילים האלו, אני אצרח את עצמי לדעת.

אני אצא לרחוב בצרחות אינדיאניות פראיות ואדרוס את כל מי שינסה לעמוד בדרכי.

לא מומלץ ע"י משרד הבריאות.

אוקי.

אחרי חודש של הנ"ל על פני כל מגרש הכדורסל המסכן שלנו, איבדתי, ואני לא צוחקת, את התחושה בבוהן הימנית.

נשבעת לכם.

בחיי שאני צריכה לכתוב על דף כל הברקה שעולה לי בראש, אין לכם מושג כמה כאלה כבר איבדתי.

אוקי, אני סנילית.

כמה כיף לפתוח את הפלאפון, אחרי שינה של 11 שעות רצופות, ולמצוא 4 הודעות חדשות.

לא שזה קרה לי.

אני מתחילה לחשוב שאין לי שעון ביולוגי בגוף.

אני יכולה להחליט פעם, אני יכולה להחליט מליון פעמים שזהו, מחר אני קמה ב-7 בבוקר.

והאם זה עוזר לי?

מובן שלא.

אני לא מתעוררת משעון מעורר.

אני לא מתעוררת מאור חזק.

אני לא מתעוררת מצמד המילים המקסימות "בוקר טוב".

ואני לא מתעוררת מזיופים נוראיים של שירי גלי עטרי מהמקלחת של השכנה.

אז ממה אני כן מתעוררת?

אז זהו, שאני לא מתעוררת.

ככה זה כשאתה היחיד במשפחה שיש לו מושג ירוק במחשבים, אתה צריך להכין מצגות לכל העולם, אישתו, דודתו, והסבתא שלו.

אז אני הולכת, שוב, להכין עוד איזו מצגת מחורבנת על מה שזה לא יהיה הפעם.

להית'.