טקס מסך הזהב 2004.

או לפחות משהו שמתיימר להיות זהב.

בדרך כלל אני ממש אוהבת לצפות בכאלה דברים, מהסיבה הפשוטה, שאחר כך יש על מה לכתוב.

הרבה על מה לכתוב.

אבל לצערי, או אולי לשמחתי, אני לא מחזיקה מעמד מולם יותר מארבע דקות בממוצע.

במה שכן ראיתי, היה חלק של צביקה הדר, חיקוי גרוע למדי של אסף הראל.

ממש לא הצחיק אותי.

אבל כשהתחלתי לזפזפ להנאתי, נחשו מה, נפלתי על תחילת התוכנית של אותו הראל, ולהפתעתי, החיקוי היה זהה לחלוטין, ואפילו עוד יותר מצחיק.

מסקנה: אסף הראל לא מצחיק. סופית.

השגריר.

תוכנית בלתי מעניינת בעליל.

התגובה הראשונה שלי לפרומו הייתה: "מה, אפילו מזה הם הצליחו לעשות תוכנית ריאלטי?!"

התוכנית הזאת מזכירה לי בדיוק את פרוייקט וואי [שהזמן הכי ארוך שצפיתי בתוכנית הזאת אי פעם היה 2 דקות], רק לאנשים אינטיליגנטים יותר [וגם זה בספק.]

ראיתי פעם סרט, בערוץ הולמרק, על חיי המין של ילדים 14 בארצות הברית.

הסרט היה טוב. אפילו ממש טוב.

לא, לא בגלל שסצנות הסקס שהיו בו היו טובות, ממש לא.

הוא פשוט הצליח לעורר את מה שהיה אמור לעורר, והשיג את המטרות שלו.

וחוץ מזה גם היו כמה שחקנים שאני אוהבת...

בדרך כלל הפוסטים שלי מתמקדים בנושא מסויים, ואני לא סוטה ממנו, אלא אם כן הפוסט נכתב בכלליות.

אבל הפעם אני חייבת לחרוג קצת ממנהגי.

*

מישהו למעלה שונא אותי.

ממש ממש שונא אותי.

אין הסבר אחר לצרה החדשה שנחתה עלי.

חברה שלי, [בעצם, אי אפשר לכנות אותה כך...לא לאור ההתנהגות שלה...מישהי מהמעגל החברתי שלי] הולכת לעשות חונכות על אחותי במסגרת המחוייבות האישית.

בחיי ששונאים אותי שם.

למה אלוהים, למה דווקא אחותי???

מכל הילדים באזור [לא שיש הרבה...זה די מסביר למה היא צריכה חונכת. יש לה בסך הכל ליקוי למידה קל] דווקא אחותי?!?!?!

ואם כבר משהי, למה דווקא את המודיעין הבית ספרי?!

למה דווקא את גברת-פה-גדול, למה?!?!

היא כבר דאגה להפיץ את זה בכל השכבה, זה בסדר.

אני לא אחזיק מעמד, נשבעת לכם.

~עדשה קשה~