ועכשיו: משהו מבולבל לי... ריק.

מסתבר שריסים עוזרים.

אז אולי בכל זאת היא לא תחנוך את אחותי.

אז ריסים ממש עוזרים.

ותודה לכל מי שהגיב בפוסט הקודם תגובות חמות ואוהדות.

באמת תודה.

הדוסים שלי.

כמה שהם דוסים...

ונמאס לי, בחיי שנמאס.

הייתה לנו שבת.

מן שבת שיכבתית כזאת, מי שלומד בבית ספר דתי, מכיר את זה יפה.

שונאת את זה.

שרנו שירי שבת בין מנה למנה [והבין מנות, היו יותר ארוכים מהמנות עצמם], אכלנו, ישנו, ושמענו כל מיני שיעורי קודש על מה-שזה-לא-יהיה-הפעם...

בלאד.

איכשהוא, תמיד בשבתות האלה אני גררת לוויכוחים תאורתיים-פילוסופיים שאני פשוט לא רוצה להיכנס אליהם.

אבל כזו אני.

ונמאס לי להיות אני.

נמאס לי לצחוק תמיד.

גם כשכל כך עצוב לי בלב.

נמאס לי "לא להתייחס" לאנשים שפוגעים, ובמודע בדרך כלל, ולא איכפת להם.

נמאס לי להיות זאת שתמיד כל כך איכפת לה.

ששמה לב לכל דבר קטן.

ושנעלבת מהדברים הקטנים האלו.

ושדואגת שאחרים לא יעלבו מהם.

נמאס לי להיות אני.

נמאס לי להיות מסובכת, מתפלספת, אנטי הכל.

נמאס לי להיות אני.

ואני יודעת שאין לי זכות שימאס לי, כי יש אנשים שקר להם, שרעב להם, שמתו להם.

ורק לי אין סיבה.

ובכל זאת.