וכבר חמש שנים.

חמש שנים של בלוגספירה מחבקת וחונקת בו זמנית.

חמש שנים של מקלדת בוהקת בחשכת הלילה, של אצבעות שלא נחות, של מילים שנכתבות מעצמן.

פעם היה לי כוח לסכם כל הזמן, כאילו שיש לי מה.

היום, היום אני מודה שכל עוד אני מרגישה תקועה במקום כמו שאני מרגישה כרגע, אין בזה טעם.

בשנה הבאה, בקיץ הבא, בחום הסמיך של אוגוסט הבא, אני כבר לא אלבש ירוק.

עניינים פעוטים כגון דיסקית וחוגר וגלח"צ כבר לא יהיו מנת חלקי.

רק המחשבה על זה משמחת אותי.

אבל עד אז יש עוד חורף ארוך וקשה לעבור אי שם בדרום, בקור המקפיא שהעצמות מתכווצות מפניו.

****

השבוע נוכחתי שאני טועה.

היה לי מאוד קשה להודות בזה, כי זו אני. אני טעיתי.

הגעתי לשמירה, עוד אחת מני רבות וארוכות וגיליתי שהש.ג מחבר בין אנשים.

כל הדרך לשמירה התפללתי שהיא, דווקא היא שידעתי שתשמור איתי, תהיה...אפילו לא העזתי לחשוב על זה. מה פתאום? מאיפה האינטואיציה המחורבנת הזאת שלי מביאה את זה עכשיו? הרי ההיגיון מחייב, צורח, זועק עד לב שמיים שלא ייתכן. ובכל זאת. אולי זה הגיידאר המפורסם, אולי זו סתם אינטואיציה נשית אולי זה כי אני לעולם לא טועה באנשים. כך או כך, זה לקח לה 10 שעות של בילוי משותף בש.ג, שתיים וחצי שמירות סך הכל, כדי שבארבע לפנות בוקר, כשגם הכלב של הש.ג ישן, היא תפתח בפניי את הלב ותצא מהארון. וכמובן שלא נשארתי חייבת, כי זו כנראה ידו של אלוהים בכבודו ובעצמו, אחרת אין דרך להסביר את זה שדווקא בשמירה שהוקפצתי אליה ודווקא היא ודווקא עכשיו.

והיא מקסימה וככל הנראה תפוסה. ועדיין מקסימה.

אין מה לומר. הש.ג מחבר בין אנשים.

(וכאילו כדי לאזן את הגורל המדהים הזה, באותה השמירה בדיוק, אלוהים שלח לי פצע פתוח לרווחה. במחי מבט, כאילו הציבו מראה ענקית בפניי והגלד במלוא כיעורו נגלה לעיניי, ראיתי את מי שפערה את פתחו של הגיהנום בחיי לפני שנתיים. ובאורח פלא, שרדתי. המרה השחורה ברחה ממני, אזלה מבין ידי. שלוות הנפש והשלמות שהרגשתי השבוע לא הופרו. לא ברור לי למה, לא ברור לי איך. למעשה, כל האירועים הקשים שקרו השבוע היו צריכים לגרום לי להגיע אל סף התהום, שוב, ולתכנן שוב ושוב את כל הדרכים לקפוץ משם. אבל שלא כמו בעבר, משהו מבפנים לחש לי שיהיה בסדר.)

****

אני רוצה להזדקק למישהו.

ואני לא יכולה.