היד שלי מכירה את הירך שלך, מתמסרת, מתלהטת, נענית כחתול מתלטף למגע, הולכת לאיבוד.
היד שלי מכירה את הירך שלך, מתחמקת, מתחבאת,  בורחת, שותקת.

את רואה סצנה, אני רואה אכזבה.
את רואה יומיום, אני רואה מרחק.
את רואה מילים ודיוק, אני רואה תחושה.
את רואה משחק, אני מחפשת איך בדיוק משחקים את זה, אצלך.
את רואה הקרבה, אני רואה הקרבה. אבל לא רק שלך.
אני מסוגלת להקריב את מהותי על מזבח הזוגיות, אבל לא בלי תמורה.
אני מוכנה ללכת על ביצים, בין הטיפות (גם בגשם זלעפות) אבל לא בלי להענות בגמישות מהצד השני. אי אפשר לרקוד טנגו לבד.
אולי מיהרתי. מיהרתי להכניסך לתוך ביתי, חיי, חדרי הלב. כתליו נצבעו בצעים יפים, אבל זרים. מיהרתי לסרוג את חיי בחייך ואת חייך בחיי. וכמו סוודר שנסרג בחיפזון, אומנם מחמם בלילות קרים, אבל נפרם מהר.

אני מחפשת בית. שליו, חמים, אוהב ומחבק (ומסעיר).
את מחפשת את הקן היציב שתמיד יהיה שם כשתצאי לעוף בשמיים, בלי לשאול שאלות, בלי לקבל את התחושה שתמיד תחזרי אליו.
זה לא עובד ככה.
את תחושת היציבות שאת צריכה ושאני כל כך טובה בלהעניק, לא נתת לי.
וזה לא עובד ככה.
 
דבר אחד למדתי מהסיפור הזה, ואת יכולה לזקוף אותו לזכותך (או לחובתך, איך שתבחרי):
אמון.
אני כבר לא מאמינה. לא בכזו קלות. ולא הייתי צריכה להאמין מלכתחילה.
לא שיקרת לי, לא כיזבת, אנחנו פשוט מדברות כנראה בשפה אחרת.
ומעולם לא הייתי צריכה להאמין שזה יכול להיות אחרת.

ובפעם הבאה, במקום לצלול ראש לתוך משהו שהוא נפלא ונורא, אני אשקול ואחשב את השיפוע אלפי פעמים לפני שאקפוץ.

אני משחררת עכשיו את הפקעת בבטן, מחפשת, ומוצאת שם הקלה.

מחר כבר תהיה לך מישהי אחרת, כי זו את.

ואני...

היד שלי מכירה את הירך שלך, מתמסרת, מתלהטת, נענית כחתול מתלטף למגע, הולכת לאיבוד.
היד שלי מכירה את הירך שלך, מתחמקת, מתחבאת,  בורחת, שותקת.