זה נוחת, פתאום.

פעם היתה לי סבלנות להאבק בזה. פעם היה לי כוח. פעם אולי היה לי בשביל מה. אולי לא.

היום אני מתמכרת לזה, בבת אחת.

את הקטע הזה יבין רק מי שכל חייו יושב על פי התהום ומנדנד את הרגליים.

רק מי שנשם את האוויר המפחיד שעולה מתהום ללא תחתית שאין לה סוף, רק מי שהריח את הריח הזה.

רק מי שאלף פעם חישב, שוב, ושוב ושוב, את הדרכים אל הקץ.

וכנראה, מי שתמיד, גם אם בזחילה עיקשת, או מחוסר אומץ בסיסי, שב ועולה אל החיים עד לפעם הבאה.

או אולי, לפחות, אוזר את הכוח לעטות על פניו מסכה מחייכת, לבבית וחמה.

רק הוא יבין.

***

אז הנה זה שוב עולה.

הפעם זה מזמין יותר ומפתה יותר מבעבר.

אין לי נקודת זמן מדוייקת, מפני שלא מדובר במעידה חד פעמית, כמו מטייל שהחליק על סלע משונן, אלא בפיתוי ערמומי, איטי ונסתר ששואב אותך פנימה. בפעם הבאה שתפקח את העניים, אתה כבר שם, מטר לפני הקצה.

מכריי וחבריי מכירים אותי בחלקים.

את החלק הזה איש אינו מכיר.

***

מאה דרכים אל הקץ.

הן נקרות בדרכי מפעם לפעם ואני נהנית להשתטות בהן.

רוב הזמן זה לא מפחיד אותי, אני הרי כבר רגילה לעצמי, מפחידה אותי רק העובדה שאני לא מצליחה ולא רוצה להאבק בזה הפעם.

אני מחפשת בפנים ומוצאת מהומה.

זה לא חדש לי, אחרי הכל מדובר בי ובברדק הבלתי אפשרי שיושב לי בפנים.

כמו זמזום בלתי פוסק באוזניים, כמו דמעות שתמיד נקוות בזווית של העין, כמו פלורסנט שמסיים את חייו במסדרון שומם, הולך וכבה, נדלק לרגעים ושוב כבה.

פעם זה היה מפריע לי, היום אני מלטפת את החיה שבפנים בחיבה מסויימת.

למדנו לחיות בשלום.

בינתיים אני מטביעה את עצמי בעבודה, מתה מעייפות ומתה מפחד מה יקרה כשהיא תיגמר ולא תהיה לי סיבה לשחוק את הגוף ולהתעלם מהנפש.

אני משתדלת להתעלם מהסיבובים החדים בכביש, כשהמשפט הגאוני של אשכול נבו מהדהד לי בראש: "ויטראז' של זכוכיות ודם", כמעיין תמונת סיום ניצחת לסרט עגום ויפיפה, קודר ומרהיב.

עד הפעם הבאה.

וזה מפחיד אותי ומושך אותי. אני מנסה לברוח אבל בעצם רק מתקרבת יותר ויותר ויותר למקום הזה שאין דרך חזרה ממנו.

יש לי התקפי חרדה והתפרצויות זעם ודמעות בלתי נשלטות שלעולם לא זולגות באמת.

הכל זוטות פתאום. הכל.

כמו שוק אבידות ומציאות ענקי, רק בלי המציאות.

אני הולכת לאיבוד במבוך שכריתי לעצמי ולא מחפשת את הדרך החוצה.

רע לי. כשחושבים על זה, מתי היה אי פעם טוב?

יש בי דפק שגורם לי להימשך אל החושך גם כשהכל מואר.

רע לי גם כשצריך להיות טוב.

אכפת לי גם כשאני אמורה לזרוק הכל לעזאזל.

אבל הכי גרוע מהכל זה כשכבר לא אכפת לי משום דבר.

ואני נמצאת שם, עומדת וצופה אל קו הגבול הזה, מילימטר משם, ממתינה לשעת כושר.

ימים יגידו.