הנה אני מחזירה לך על הברכה המדהימה ההיא, קצת באיחור.

אתה תסלח לי, כי אחרי הכל אתה ואני זה לא בא ברגל.

אתה כתבת לי לרגל חוקיותי המהממת, ואני כותבת לך לרגל החלפת הקידומת.

שישו ושימחו.

***

אליקו ואני זה חתיכת מותג.

היו לנו תקופות יפות יותר ויפות פחות.

אני זוכרת לילות של בכי, של כרית שכבר לא סופגת, בגללו ובזכותו.

אני זוכרת לילות של אושר, אושר צרוף. בגללו ובזכותו.

הכל התחיל בגן.

כן כן, כבר בגן.

אתה אולי לא זוכר, אבל כבר אז היינו אופים יחד חלות ביום שישי עם הגננת ומפרקים יחד מכשירי חשמל מקולקלים [מי שחשב לרגע שלא גיליתי נטיות שכאלה כבר בגיל צעיר, שיחשוב בשנית].

אליקו היה משקפופר קטן ותזזיתי, ילד כריזמתי שתמיד אומר מה הוא חושב, קונדסון שלעולם לא נתפס, ילד שכולם מחזיקים ממנו ילד טוב, אפילו שלפעמים לא ממש.

את התקופה שבאה אחרי השתדלתי לשכוח.

ובעצם, כולם יודעים שכשאני מתעצבנת, השמיים בוערים, אבל אם יש משהו שאני לא יודעת לעשות- זה לכעוס.

כך שגם אם לא הייתי משתדלת, הייתי שוכחת.

ואז, אז הגיעה התקופה היפה בחיי.

עברו הרבה מים בירקון מאז.

עברתי המון חוויות יפות, אמיתיות, מחיות.

עברתי קשרים חזקים מאוד עם בני אדם, וימים מאושרים מאוד.

אבל תקופה שכזאת לא הייתה ובצער רב אני חושבת שכנראה גם לא תהיה שוב.

זו הייתה התאהבות.

אני לא חושבת שאפשר לאהוב בני אדם כמו שאני אוהבת אותך.

עברנו ימים של שריצה בבתים אחד של השניה.

עברנו ימים של געגועים עזים כשנטשת אותנו לאנחות ונסעת לחו"ל [ולא שכחת להביא לי את מלמן- מזכרת לסרט שכולם נרדמו בו ורק אתה ואני נשארנו ערים וצוחקים].

עברנו ימים של שיטוטים ברחבי הישוב, חסרי מעש, חסרי דאגות, חסרי שעמום [כי כשאליקו ואני יחד, לעולם לא משעמם. תמיד היה על מה להתווכח, תמיד היה שמן להוסיף למדורה].

עברנו ימים של שיחות על גבי שיחות, של מקלדת שלא נחה.

עברנו ימים של מריבות עד לב השמיים.

כי אליקו ואני זו התנגשות חזיתית.

הוא צודק ואני צודקת.

איך היינו מנפחים מכל עכבר פיל...חודשים לא דיברנו בגלל עקשנות ואגו.

בכל זאת, מדובר בשני אנשים שתמיד, אבל תמיד- צודקים.

אבל על הכל התגברנו, ותמיד חזרנו אחד לשניה.

אנחנו כל כך דומים ואנחנו כל כך שונים.

אנחנו אוהבים באותה דרך ושונאים באותה דרך.

אנחנו עקשנים, חזקים וכריזמטיים לפחות באותה מידה [נראה לי שהיום כבר אין לי כוח, אז אתה יותר].

אבל בעיקר, יש ביננו אהבה גדולה.

הרבה אנשים דיברו איתי עלינו לאחרונה. פקחו לי את העיניים.

אני כל כך רגילה לביטחון החברתי הזה שכבר שכחתי איך זה מרגיש אחרת.

לא הערכתי מספיק את מה שיש לי בבית, והעיניים יצאו מחוריהן ותרו בשדות זרים.

אבל כמו תמיד, כמו כלב נאמן, אני תמיד חוזרת הביתה.

יקירי, על דבר אחד אני מתחרטת- שנתתי לאנשים חולפים, בלתי חשובים בעליל, לגרום לי לפקפק בך. לגרום לי לפקפק בחברות שלנו.

הדבר הזה שיש לנו בידיים הוא נדיר ולא הרבה אנשים זוכים לו.

אתה אחד האנשים היחידים שאני יודעת בביטחון מלא, שתמיד, אבל תמיד, יהיו שם.

שום חתול שחור שבעולם לא יצליח להפריד אותך ממני ואותי ממך.

כבר חמש [שש?] שנים אנחנו חברים טובים.

היו עליות ומורדות, היו מריבות גדולות, היו שיחות נהדות ברומו של עולם וויכוחים טפלים ומטומטמים.

לפעמים אני חושבת שאני לא מכירה אותך בכלל.

לפעמים אני חושבת שאני מכירה אותך קצת יותר מדי.

אתה איש של קיץ שנולד בחורף, הבחור הכי אוהב ומעניק שאני מכירה, ילד מוכשר ומנהיג טבעי והחבר הכי טוב שיכולתי לבקש בחיי.

אליקו שלי, תודה שאתה אתה.

בלעדיך, כנראה הייתי היום מישהי אחרת, הרבה פחות טובה.

אוהבת אותך, תמיד וגם היום-

מורנה.