כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.
******************
ולאט לאט מתפזר לו חושך מצרים הזה.
לאט לאט אני כבר לא לבד כאן באפלה, כבר לא חשוך כאן אפילו.
ואני עדיין פה, עדיין באותו מקום בדיוק, דבר לא השתנה.
אבל בכל זאת, משהו השתנה.
משהו בתחושה שלא משנה מה יקרה, הכל יהיה בסדר. זה כאילו לקח מישהו מזרק והזריק לי את זה לוורידים.
זה כאילו הגיע המשה הפרטי שלי, היכה בי בכל הכוח בעורף בעזרת מטהו הארוך והכריח אותי להביט קדימה- לראות את הים הפרטי שלי נפתח לשניים ומאפשר לי פתח מילוט.
ואני מאז ומתמיד אוהבת לברוח.
הראש שלי עדיין נראה כמו משרד שמישהו הוציא עליו צו חיפוש.
הכל הפוך. כל החפצים בערימות על גבי ערימות, על הרצפה, על השולחן, בכל מקום.
אפילו אין מגירות לתייק בהן כל דבר.
המוח שלי הוא אוסף של מחשבות שעולות אחת על השניה, כל אחת מתחרה באחרת על התואר, מי חשובה יותר כרגע.
וכל הבלאגן הבלתי אפשרי הזה לא נעלם לרגע. הוא הולך לישון איתי בלילה וקם איתי בבוקר.
לפעמים הוא אפילו מעיר אותי בלילה, כי אין מספיק מקום לשנינו בכל הסיפור הזה.
אבל אני כבר קצת פחות בעבדות וקצת יותר בחירות.
לפעמים אני מרגישה אפס, קטנה כל כך.
ולפעמים אני חושבת לעצמי שהחירות מתחילה בראש, ושאין לה שום קשר למעשים.
בראש, בפנים, אני בת חורין.
במחשבה אני חופשיה. ושם, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות.
חג חירות שמח.