פתאום זה חוזר אליי.

הלילות ללא שינה, מול המחשב, בנסיון להבין מה קורה איתי.

החורפים הצורבים של בדידות קשה ובלתי ניתנת לפירוק, להסבר, לנחמה.

התחושה הקשה הזאת, כאילו אני עכבר במעבדה, בתוך מבוך, הולכת ומסתבכת בתוך עצמי. עם עצמי.

אני העכבר ואני המבוך גם יחד.

ואין תשובה.

פתאום חברים שבגדו עולים לי בראש ומתעלים על חברים שלא בגדו.

פתאום התחושה שאין למי לפנות ואין לאן להפנות את כל הזעם הזה מתגברת.

ופתאום אני מבינה שלא הצבא אשם בזה, ולא אנשים סביבי. לא המשפחה ולא החברה.

אני ורק אני.

מה בעצם השתנה באותה ילדה אבודה בת 16 שחיפשה תשובות לשאלות ששאלו רבים לפניה וישאלו עוד רבים אחריה?

היא עדיין מדחיקה ודוחקת לצידי המוח את מה שלא נוח לה להביט בו, את כל מה שהיא לא יכולה להתמודד איתו. ומולו.

ומתחשק לי פתאום לחבק את הילדה הזאת ולהגיד לה- את תראי, יום אחד יהיה בסדר.

אבל אני יודעת שלא. כי יום אחד עבר, ושניים וימים רבים אחריהם והבסדר לא בא להתדפק על דלתי או על דלתה.

אגרוף קטן שמתכווץ בבטן. בושה, פחד משתק.

רגשות שכבר שכחתי את הריח שלהם עולים בזכרוני, כובשים כל חלקה טובה.

אני מתעבת את זה ומכורה לזה, לא ברור מה משניהם אני יותר.

אני רוצה לשבת על ספת פסיכולוג ממושקף.

לא, בעצם, אני רוצה שהיא תהיה פסיכולוגית.

בדמיון שלי היא מתולתלת קלות (תמיד הייתה לי חיבה למתולתלות), יש לה קול נעים ומתנגן ומשקפי קריאה.

היא שואלת אותי על מה ארצה לדבר ואין לי תשובה.

אני לא יודעת למה באתי אליה ואיך הגעתי עד הלום, אבל משהו בעובדה שעכשיו מישהו אחר יגיד לי מה אני מרגישה מרגיעה אותי מאוד.

אני מסירה את כובד האחריות מעל כתפיי.

היא תשאל- ואיך את מרגישה עם זה? ואני אגיד- לא יודעת.

אחר כך היא תכין לי תה ותגיד שהיא גאה בי, לא יודעת למה, על מי ומה.