פרו פרופלור.

אז אני לא ארחיב, אבל זה כיף, הפרו הזה.

נו טוב, אני בכל זאת ארחיב.

למי שלא הבין- זאת תמונה של גיטרה שם ברקע.

חיחי, תסבלו קצת.

ותתרמו משהו לחלון המסרים העלוב שלי, הוא ריק [טפשה, לפני דקה עשית פרו... ].

אה כן, ומעכשיו יהיו פוסטים קצרים יותר, כדי שאני אנצל קצת את הפרו הזה, ואכתוב פוסט יותר מפעם בשבועיים.

רוצים, תגיבו. לא רוצים? גם תגיבו, זונות.

וזהו.

ערב פורים

הייתי אמורה להיות בגני התערוכה.

אבל בגלל אי אילו הורים מניאקים של חברות מסויימות, לא הייתי.

חכו חכו שנה הבאה.

אז במקום זה טיפסנו במעלה הרחוב אל המתנ"ס השכונתי, שם הייתה אמורה להתקיים מסיבה.

תנו לי להגדיר לכם מה הכוונה ב"מסיבה":

די. ג'יי חסר שמץ  של ניסיון, בעל חוש טעם מוזיקלי מזעזע, פרחות בבגד גוף וחצאית מלמלה של בלרינה [כן, רק חבל מאוד שאת הגוף של הבלרינה, שכחת איפה שהוא בבית], ערסים שעמדו בצד ולא רקדו [אבל היה להם את כל החוצפה והעוז להעיר לנו שאנחנו לא יודעות לרקוד], וכמה זקנים שהתבלבלו בכיוון והיו בטוחים שהם הגיעו למועדון גיל הזהב.

פורים מעולם לא נראה מיותר יותר.

זהו. סופית. אני מכורה

לא לא, לא להירואין.

לאינטנט.

וזה סופי ביותר.

לגמרי.

עכשיו אמא ואבא יכולים להיות רגועים.

יום אחד עוד יעשו כאן היסטוריה.

ועד אז תיאלצו להמשיך ללמוד על נפוליאון.

אמרתי קצר או לא אמרתי?