לא יאומן כי יסופר.

השנה הייתי ברעננה.

אני חייבת לציין שזו השנה הראשונה שבאמת נהנתי.

נפגשתי שם את ספי, אחד הבלוגרים שאני יותר אוהבת.

הסתובבנו קצת, ואז פגשנו חבר שלו [ממ..] בשם איתי.

אחר כך ספי ראה מישהי שהוא מכיר, שבאה עם ידיד שלה, ויחד היינו כל ההופעה.

כשהגענו לאמפי שי גבסו הופיע.

הוא היה נורא מעצבן.

כל הזמן חיכיתי לרגע שהוא יבלע כבר את המקרופון ויסגור עניין.

זה לא קרה.

איתי בא לשבת איתנו, והתחיל לצלם אותנו וחבורה של פאקצות מאחורינו שצרחו כל פעם ששי גבסו פתח את הפה שלו.

אחר כך הופיעו שתי להקות מעצבנות, לאחת קראו בשם הכי מקורי ששמעתי: "תומר ולהקתו", ולשניה קראו "בוקקה".

איתי הסביר לי מה זה בוקקה.

אז מסתבר שזו אישה שכמה גברים גומרים עליה ומביישים אותה.

אם הבנתי נכון.

אה..

איתי התחיל להציע לי שמות לגיטרה...ברוב קולות [אני עצמי והוא] נבחר השם "ג'ניפר".

כשהם סיימו [או גמרו]סוף סוף, עלה יוני בלוך.

יש משהו מאוד מעצבן ביוני בלוך- אני לא מכירה מספיק שירים שלו.

ואחריו עלו שייגעצ.

והסולן שלהם באמת חולה על כל הראש...

הוא התחיל לצעוק כמה שהוא היה רוצה לעשות את כולנו, ושהוא יכול להסתכל על עצמו במסכים הגדולים שבצדדים ולאונן.

אהא.

אחריהם- סוף כל סוף עלה עברי לידר.

ואז התחילו הטלפונים.

ההסעה שאירגנו החברות שלי היתה אמורה לצאת בשעה 4 בלילה.

ועברי רק עלה לשיר ב-4.

אז חלק גדול מההופעה ניסיתי להבין לאן אני אמורה ללכת.

ובחלק השני נורא נהנתי.

ספי ליווה אותי לשער בדיוק כש"בוא" נגמר, ונפרדנו.

שניה אחר כך הפלאפון שלי נכבה.

שמתי אותו הכיס, ומאז לא ראיתי אותו.

הלך לאיבוד, כנראה.

פלאפונים נלחצים כשמשאירים אותם כבויים, ללא בטרייה, בכיס החשוך, לבד...

אז ביום ראשון קונים לי כנראה אחד חדש.

זהו.

עכשיו נשאר רק להתחיל לאסוף פקקים של קוקה קולה, ולקוות שלא יגמרו לי הכרטיסים עד תחילת ההופעות בניצנים.

שינוי מרענן ביותר זה היה, יום העצמאות הזה.

משהו אחר לגמרי...