הנושא החם של עכשיו הוא "מסרבים לפינוי".

מה פספסתי פה?

אז נכון, המתנחלים חסמו כבישים.

נו, גט ריל.

חצי מהילדים שהסתובבו שם עשו את זה רק כי זה נורא כיף לראות את נהגים מתעצבנים, ולהסתובב בחוץ עם החבר'ה על איזה צומת.

זה אקשן, וזה אפילו בעידוד ההורים.

מה יכול להיות יותר טוב מזה?

איך אני יודעת?

ובכן, כשחברה שלי אמרה לי: "בואי נלך גם! כולם יהיו שם, ויהיה אקשן", זה היה רמז די ברור.

כן, אני גרה אחרי הקו הירוק.

ותודה ששאלתם.

בדיוק אתמול תהיתי:

האם יכול להיות שה"מחנכת"* שלי היא הסלקטורית של הגהנום?!

[*נכון לרגע זה, היא די נכשלת בתפקידה. כי לחנך אותנו, וול, היא לא בדיוק מצליחה...]

טיול "בעקבות התנ"ך"

אמא: "תראו, פה היה הקרב הגדול של דוד וגוליית!"

אנחנו: "יופי, מתי אוכלים?"

וגם את זה תהיתי:

לריקי גל יש שיר בשם "ילד רע".

נתחיל בזה שאנחנו לא ממש רוצים לדעת מי זה הבני הזה, ובטח לא מה עוד רבקה'לה עושה איתו, אבל יש משפט בשיר, שדי משך את תשומת ליבי, ולא לטובה:

"בני מראה לי איך עומדים על הידיים ואני מראה לו את התחתונים"

הממ..

קנו לי פלאפון חדש.

צבעוני, חתיך ומהמם.

SK סליידר.

ושאלון קטן לסיום:

כמה זמן את כבר בעסקי הבלוג? קרה שרצית לסגור אותו והתחרטת? קרה ששינית כיוון? (לא עיצוב, כיוון)

הממ...עוד מעט שנה, אם אינני טועה.

האמת? זה מעולם לא קרה.

המקום הזה הפך לחשוב עבורי.

האם זה הבלוג הראשון שלך? אם לא, אלו בלוגים היו לך קודם לכן?

הייתי מאוד משועממת לילה אחד, ופתחתי בלוג שכתבתי בו רק פעם אחת, באותו לילה.

אחר כך שכחתי את הסיסמא, והבלוג הזה נפתח.

אגב, הוא היה מאוד בתולי ודיכאוני באותה תקופה, אחר כך מחקתי חצי ממנו, כך שתאריך פתיחתו המקורית לא ידוע לאיש, בעצם.

מאיזו סיבה פתחת את הבלוג (בשביל לפרוק רגשות, כדי שכל העולם ידע מי את, וכו’)?

שיעמום אין קץ בחופש, כנראה.

האם את רושמת גם דברים מאוד אישיים וסודות כמוסים בבלוג, או רק דברים שלא אכפת לך שאנשים יידעו?

לפעמים לפעמים, ברגעים קשים, אני פותחת את הבלוג הזה, ופורקת קצת.

אבל רק לפעמים.

האם המצאת פעם פוסט,האם פעם שיקרת כדי ליפות את המציאות, להוסיף פלפל לסיפורים, או סתם - ללא סיבה?

סודות מקצועיים לא מגלים.

האם את כותבת בשביל עצמך, או בשביל אחרים?

בהתחלה זה היה בשביל הרייטינג, התחושה המסחררת שמישהו רואה, אוהב וקורא, קצת אחר כך, זה כבר היה בשבילי.

היום זה בשביל הכתיבה, התיעוד.

האם את כותבת בזהות בדויה או בשמך האמיתי? כמה מן הקוראים באמת מכירים אותך?

מעטים, כי אני משתדלת לדבוק בהחלטה שלי שלא לערבב בין שני העולמות.

אבל, אני מודה, כבר נפגשתי עם אחד מקוראי הבלוג הזה, ואחד הקרואים שלי [כפי שסופר בפוסט הקודם], ויש לי כמה ממספרי האייסיקיו, או המסנג'ר של קוראיי.

אבל אני משתדלת שלא, כי כשפרסמתי את האייסיקיו שלי, או המסנג'ר כאן, זה נגמר די רע.

ואיש, מלבד ספי, לא מכיר אותי באמת.

איש ממכרי בעולם האמיתי מעולם לא ראה או שמע על הבלוג הזה, וזה גם לא ישתנה.

את כל הקוראים הכרתי כאן.

וואי, יצא ארוך.

איזו חשיבות את מקנה למספר הנכנסים לבלוג (הקאונטר) ולמספר התגובות? האם אלו הדברים החשובים לך ביותר?

מאז שהחלטתי להוריד את הקאונטר מהבלוג, אני כבר לא ממש טורחת לבדוק אותו, והוא לא ממש מטריד אותי.