עומד להשרף לי המוח.

אני כבר לא מסוגלת יותר.

אפילו את עצמי אני כבר משגעת, אני לא רוצה לחשוב מה עם כל מי שסובב אותי.

אני רוצה לברוח מכאן.

כל העולם שלי נהפך פתאום למן כלוב אחד גדול.

אני מרגישה לכודה כאן, ואני אפילו לא יודעת למה.

אני אוהבת את החברים שלי, באמת שאני אוהבת, אבל כשאני איתם אני רוצה לחזור הביתה, וכשאני בבית סוף סוף, אני רוצה לברוח החוצה.

שום דבר כבר לא מרגיע אותי כמו פעם.

השבת עיצבן אותי משהו חדש- שאני לא יכולה לשמוע מוזיקה בקולי- קולות כמו ביום רגיל.

שאני נמצאת במקום שבו אני נמצאת, כשברור לי לחלוטין שאני לא רוצה להימצא בו.

אפילו הנגינה מעצבנת אותי.

חוץ מזה, אני מרגישה שכמה אנשים מתרחקים ממני בזמן האחרון, אולי התרחקות מכוונת, אולי לא.

כאילו שזה כבר לא כמו פעם...שום דבר כבר לא כמו פעם.

ואני שוב צריכה לחייך חיוך גדול, ולחזור להיות אני.

איפה אני ואיפה הצחוק הזה.

אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה צחקתי באמת מהלב.

עם כל הלב והנשמה, כמו שרק אני יודעת לצחוק.

הצחוק שלי תמיד נשמע אותו דבר, כבר אמרתי שאני שחקנית מבטן ומלידה.

ואיפה שהוא, בין הלב למוח, מתמקם לו שם באמצע, באיזור הגרון, גוש גדול ונוראי של תיסכול.

תיסכול מהאדם שהפכתי להיות, תיסכול מאיך שהחיים שלי נראים בזמן האחרון.

תיסכול מזה שאני לכודה.

תיסכול מזה שאני כבר לא מסוגלת להצחיק אפילו את עצמי בכתיבה, ואם אני לא מצליחה להצחיק את עצמי אז זה באמת גרוע.

ורע לי.

עכשיו יש מחנה, ואני אעדר לשבוע, עד יום ראשון הבא.

הייתי מאחלת לעצמי למצוא קצת שקט שם, אולי.

אפילו שאיש יקר אחד יהיה בחו"ל לשלושה שבועות, ויחסר לי מאוד, ושתי יקרות אחרות לא יהיו איתי שם.

אולי השקט הזה יבוא שם, אולי.

ובינתיים- אני בורחת לשינה.

לילה טוב,

~עדשה קשה~