לא הרבה אנשים יודעים להנות מהפריווילגיה הנהדרת הזאת שטמונה בנסיעה באוטובוס.

אני לא מדברת על הנסיעות הקצרות, העירוניות והמסריחות שזכרונן עולה לרובכם כשאומרים להם "אוטובוס".

אני מדברת על הקווים הבין -עירוניים, על הנסיעות הארוכות, בשעות הבוקר המוקדמות, או בשעות הערב המאוחרות, כשאפשר להתרווח על שני מושבים, לתקוע את האוזניות, להוציא איזו שתיה, ולהתמכר.

מן פסק זמן כפוי מן העולם.

"לא אשמתי שאיחרתי, זה האוטובוס."

כאילו כלום כבר לא קיים, זה רק האוזניות, הכביש, ואתה.

וגם המחשבות, אם אתם אנשים חושבים [וכן, אני עדיין "חושבת שלחשוב זו מחלה"].

זה קרה לי היום.

נסעתי בקו 921, מצומת ירקון לחדרה...לאורטודנט המזורגג שהבטיח לשים לי קוביות היום.

לא קוביות ולא נעליים.

נשענתי אחורה, עם חבילת אפרופו אנמית משהו, ובקבו קולה לימון קר, והתמסרתי לידיעה שמותר לי לאחר כי "זה לא אני, זה האוטובוס".

שמותר לי להתנתק.

אני כל כך אוהבת אוטובוסים.

נורא, אבל נורא התעצבנתי לגלות שזאתי החדשה, שהגיעה בדיוק פעמיים וחצי לסניף תהיה מדריכה, ואני לא.

אני לא יודעת מה קרה לי שפתאום אני כל כך רוצה להיות מדריכה, אבל אני יודעת בוודאות שאני רוצה, באמת רוצה.

אבל לא כל מה שרוצים מקבלים, ומה לעשות, כנראה שהאחראים שם למעלה לא אוהבים אותי במיוחד...

בסוף אני ארגע עם זה, אני מקווה.

והכי מעצבן אותי שעכשיו כולם יהיו שקועים בהדרכה, ואני [טוב, וטלי ורון] לא נהיה שם...זה מעצבן אותי, זה משגע אותי.

אתמול בערב הדר הכניסה לי חתיכת סטירה.

אני אחיה עם זה, זה ברור, אבל זה לא אומר שלא נמאס לי.

נמאס לי, ואני הולכת להגיד את זה עוד הרבה פעמים.

אפילו מעצמי כבר נמאס לי...

זה התחיל בתור פוסט נעים וזורם ונגמר בכעס...

למה זה תמיד חייב להגמר אצלי בכעס?!

ואליאור, אם אתה קורא את זה: אני רוצה לדבר, באמת שאני רוצה.

עד מתי כבר?!