כשהייתי ילדה הייתי שומעת לפני השינה את "הכבש השישה עשר", של יונתן גפן.

מכירים את השיר "רעמים וברקים"?

"רעמים וברקים בליל חורף קר

לא נשמעים תמיד אותו הדבר

ברקים ורעמים

לפעמים קרובים ולפעמים רחוקים"

בדרך כלל הייתה סופה משתוללת בחוץ כשהייתי שומעת את השיר הזה.

ותמיד כשהייתי שומעת אותו, הייתי מפסיקה לפחד, ונרדמת מהר.

שנים אחר כך, בחורף של השנה שעברה, כל כך ניסיתי למצוא איזה שיר פלאים שירדים אותי מהר.

החורף אף פעם לא הניח לי להירדם.

***

אז מה זה חורף בשבילי?

חורף אפור, ארוך וקר.

חורף דיכאוני, מלא מחשבות, חורף מעיק, מסובך ומלא קשרים.

החורף אף פעם לא היה חביב עלי.

חורף תמיד יזכיר לי את החורף ההוא, הקר, והבודד, חסר משמעות כמעט כמו החיים שהיו לי אז.

אפל, קודר, אפרורי ובודד.

כמה בודד שהוא היה.

לילות שלמים ישבתי ובהיתי במסך המחשב הזה, והתחננתי למעט שלווה.

החורף לא נותן לי מנוח.

ואז, עם סופו של החורף ההוא, הגיע האביב.

ועם האביב הגיעו גם חיים חדשים.

הכרתי את החברים שלי, כמו נולדתי מחדש.

הבדידות האיומה של התקופה ההיא כמו פגה מאליה.

נעלמה.

ולקחה עמה את החורף.

וכשהגיע הקיץ, יכולתי להגיד שאני מאושרת, כמעט.

לילות הקיץ היו מאושרים יותר מכל לילות השנה.

ועכשיו שוב עומד החורף בשערנו.

מאיים לשטוף במים הרבים שהוא ממטיר עלינו מן השמיים את כל מה שטוב בחיי.

את הלילות הקשים, הבודדים, העצובים של החורף שום כוס שוקו חם לא תצליח למחות מזיכרוני, לטשטש.

אני כבר כמעט יכולה להריח אותו, את החורף הארור הזה.

לילות ארוכים ארוכים שאעבור, בלימודים משמימים, בישיבה "משפחתית" חסרת טעם סביב השולחן, בצפייה בטלוויזיה חסרת תוכן.

נשבעתי לא לחזור לזה לעולם.

לעולם לא ליפול שוב למעגל השחור הזה.

החורף הזה, כבר לא יהיה כמו החורפים הקודמים, כבר לא יהיה לי בודד.

נשבעתי למצוא את הכוח לא לשקוע במקום הזה שוב, לא לחזור לשם לעולם.

וכבר נוכחתי שאני לא מקיימת הבטחות, נכון?