זה לא שלא היה לי זמן לכתוב...פשוט לא רציתי.

לא היה בי את הצורך הזה, לעדכן את הבלוג, לכתוב כל מה שקרה מאז הפעם הקודמת שכתבתי בו.

אז עכשיו יש..?

לא יודעת, נזרום.

***

אז איך היה הטיול השנתי?

היה ממש טוב, הופתעתי מאוד לגלות שהשד הזה, שממנו כל השתדלתי לברוח, הוא בעצם לא נורא כל כך...

היה נהדר.

לא ישנו באוהלים, בסופו של דבר, אלא באכסנייה די טובה, כמו בני אדם, באלוני הבשן.

גיליתי שיש לי מדריכה מקסימה, אפילו עוד יותר ממה שחשבתי קודם, בחורה פתוחה מאוד, פריקית לשעבר, שעברה לא מעט בחיים [בלילה השני היא ממש ישבה לספר לנו את סיפור חייה...החזרה בתשובה שלה וכל זה...סיפור יפה].

מה שהכי אהבתי אצלה, זו הגישה הלא מתנשאת, לא כפייתית, לא נדהמת לגלות שהחניכות שלה לא בדיוק מה שכולם חושבים.

באחד המסלולים שביום השני, הזוויתן הקצר, אליו יצאו כל הפדלאות שלנו [וזה כלל את כל המגמה שלי (פסיכו-סוציו)... המורה של המגמה, אישה נהדרת, שהצטרפה אלינו מהבוקר של היום השני, נדהמה לגלות שכל המגמה שלה יוצאת למסלול הקצר, אז גם היא יצאה אליו] נשארתי מאחורה, עם המדריכה שלי, אורית [בת שירות, למי שלא הבין], ועם המורה הזו, ודיברנו קצת...

על בית הספר, על השכבה שלי, על פסיכולוגיה וכל מיני.

סיפרתי להן משהו די חשוב, שלא זה המקום לספר מה הוא, שדי שיחרר ממני אבן גדולה שישבה לי על הלב המון זמן... במיוחד לאחר החקירות של אורית בהמשך המסלול, שהצליחה להוציא ממני הכל.

האמת? זה היה כל כך משחרר להוציא את זה סוף-כל-סוף החוצה.

ואני יודעת שהעניין מטופל בידיים טובות.

בערב השני מישהי מהשכבה ואורית אירגנו מוזיקה, והתחלנו לרקוד.

בהתחלה היה ממש קשה, כי המורה הדוסה שלי פשוט ישבה בפינה ודאגה שלא נהנה יותר מדי.

כששתי חברות שלי רקדו יותר מדי, היא עברה לידן וסיננה: "כמו פרחות, הא?"

אני, מצידי, די התפלאתי שהיא יודעת מה פירוש המילה "פרחה" בכלל...

היה להן די קשה למצוא שירים, כי אותה מורה מעצבנת עשתה להן צנזורה רצינית על כל שיר שמוזכר בו, אפילו ברמז משהו שקשור לאהבה.

שלא לדבר על זה שאחת המדריכות האחרות החליטה שאסור לשים שירים של עברי לידר, כי הוא כותב על דברים "שהם לא ברוח בית הספר והיהדות בכלל".

אין לי מילים לדבר את מידת התרעומת שלי.

פשוט התחלתי לצרוח עליה, ואורית, שבעצמה שומעת את עברי, באה לעזור לי...

כמובן שאחרי שהיא והמורה הלכו אפשר היה לשים מה שבא.

היה נפלא.

ביום האחרון הייתי די סהרורית, ומאוד לא מאופסת על עצמי.

נשארתי עם כל החולות במסעדה ב"בירכת רם", במקום אחד המסלולונים [מסלולים קטנים], והיו כמה תיירים אמריקאים חביבים, שדיברו איתנו באנגלית נורא גבוהה ומעצבנת, על ההתנתקות, ועל ישראל וכו'.

היה משעשע נורא.

הם אפילו צילמו אותנו לפני שהם הלכו, כדי להראות לכל החברים האמריקאים שלהם את הבנות מה"הולי-לנד"...

***

בשעה טובה ומוצלחת הייתה לי משמרת ראשונה במד"א.

הייתה לי חונכת חמודה נורא, שניסתה ללמד אותי הכל, אבל זה לא כל כך הלך לה, כי כל פעם שהתחלנו לבדוק את האמבולנס הייתה איזו קריאה.

התעכבנו שעתיים בערך על העברה מעצבנת מבית חולים לבית חולים. שעמום גדול.

אחר כך היה לנו משוגע שאמא שלו הזמינה אמבולנס, כי היא רצתה לקחת אותו לגהה.

הוא לא הסכים להתפנות, וכמעט הרביץ לנו.

אה, הם גם היו רוסים.

האמא לא הבינה כמעט מילה בעברית, ולא הפסיקה לצרוח עלינו: "דיפרסיה!" ו"לא טוב!".

גם זה היה די משעשע.

***

יצא נורא ארוך, ונורא משעמם.

ברכות לשורדים.

-אה, שכחתי. ותודה למרגי ;]-

עדשה.