זה מרגיש קצת ריק.

***

פתאום הזמן שלי חזר לידיי. פתאום החיים שלי חזרו, ואיתן כל הצרות הרגילות.

ואחרי שבועיים כל כך אינטנסיביים, שנדמה כאילו עברו שנים מתחילתם, ועכשיו אנחנו בכלל הרבה יותר קדימה בזמן, התחושה היא לא של הקלה, בכלל לא. מן תחושה של ריקנות. הייתי רוצה להשיב את הגלגל אחורה, להינות מעוד כמה רגעים ריקים ממחשבות, מלאים בעבודה משכיחה.

***

אז מה עבר עלי בשבועיים הכל-כך עמוסים הזה? הלכתי לעזור להדר עם השבט שלה בבני עקיבא. זה התחיל מריקוד קטן [או שלא כל כך קטן...], המשיך בצביעת קירות, ונגמר בהכנת צ'ופרים, ודאגה לפרטים הקטנים שמאחורי ההופעה... הרגשתי בדיוק כמו כל מדריך אחר שלהם. אבל אני לא. ואסור לי לי לשכוח את זה בינתיים. אפילו שהם ילדים באמת מקסימים, שאוהבים אותי מאוד, שבטוחים שאני מדריכה שלהם, ואפילו שהם כבר הבינו שלא, הם עדיין רוצים בזה. ואני באמת אוהבת להיות מדריכה [וקיבלתי טעימה לא קטנה מזה בשבוע- שבועיים האחרונים]. יש לי איפה לשפוך את כל הרעיונות שלי, את כל היצירתיות [אחד היתרונות היחידים שלי ואחת הסיבות העיקריות שבגללן אני לא מסתדרת בבית ספר] שלי, את ההתנדבות, שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ותמיד הייתה. ואולי עוד יש לי איזה סיכוי קלוש.

***

הדר, בהמשך לוויכוחנו, להדריך זה דבר אחד, ואמהות זה דבר אחר. אולי בתור מדריכה אני סבלנית מאוד, ומתפקדת נהדר, אבל בתור אמא אני אהיה נוראית, כי אמהות זו פלישה די גדולה לפרטיות.

את יודעת, אחרי שעות ההדרכה כבר לא צריך להיות נחמדים...

ולסיום, אם כבר מדברים על הדר:

מזל טוב, מותק. היום עדיין יום ראשון, אז אני עדיין יכולה לאחל לך יום הולדת שמח. אני באמת שלא צריכה להתחיל לדבר עלייך יותר מדי, יש מקרים שבהם מילים הופכות למיותרות.

אני רק רוצה להגיד שאני שמחה על כל רגע. גם על הרגעים הטובים, וגם על הרעים. אז תודה לך, והלוואי שנזכה לחגוג לך עוד הרבה ימי הולדת יחד.

עדשה.