נשבעתי שלא לכתוב כאן עד שאני לא משנה כאן מקצה לקצה, אבל האירועים האחרונים פשוט זיעזעו מדי, וקשה לי, לשם שינוי, לשתוק.

הבהרה קטנה:

אני לא דתית, אינני מאמינה בארץ ישראל השלמה, ולא חושבת שצריך להרוג ערבים.

אינני חלק מתנועת כ"ך, נוער הגבעות, או כל ארגון ימני אחר.

אני סתם בחורה אחת, בסך הכל בת 16, עוד מעט, שחיה במדינה הזאת, כמה מאות מטרים מחוץ לקו הזה, זה שנקרא "הקו הירוק".

והדברים הבאים נכתבו רק בגלל שאני מאמינה, כמו רובכם, אני מניחה, שהסיסמא: "אין לנו ארץ אחרת" נכונה.

זה התחיל אתמול אחר הצהריים.

חברה הציעה שניסע לעמונה.

כל השבוע האחרון דיברו ודיברו שהולכים לפנות, ואולי, ויכול להיות.

אז אתמול זה כבר הפך למוחשי.

לא, לא הייתי מאותם ימנים קיצוניים שנסעו לגוש קטיף בקיץ האחרון כדי לנסות לעצור את הפינוי.

המקסימום שעשיתי, למען האמת, היה לצפות בחדשות ביום הפינוי, וגם, ברגע האחרון, ללכת לעצרת שהתקיימה בכיכר רבין בת"א.

אבל זה לא נגמר בגוש קטיף.

וזה ככל הנראה גם לא יגמר.

אני לא גרה במאחז, גם לא בהתנחלות קיצונית, מאלה שמדברים כבר עוד מעט על פינויין.

אני גרה בישוב קטן, שגרים בו דתיים וחילונים כאחד.

וקשה לי לשמוע את הדברים האלה.

קשה לי לראות אנשים, שזועקים בכל לב על עוול שנעשה לאם ערבייה שנעצרה במחסום בדרך ללידתה, כאשר בנה האחר של אותה אמא, הוא בעצם אחד ממתכנניי/מבצעיי/שותפיי הפיגוע שהרג את הבת של השכן שלהם.

קשה לי לראות אנשים, יס"מניקים, או מג"בניקים, או סתם חיילים, שמכים בכזו חייתיות אנשים שאני עצמי מכירה.

מישהו בגילי שגר בישוב השכן, נער חמוד, באמת חמוד, שאפשר להעיד עליו, כמו שצחקנו היום, שהוא כזה "שברירי, רק דורכים עליו והוא מתקפל", חטף מכה בראש מאחד השוטרים, שהיכה אותו באלה.

עכשיו בטח תגידו: 'נו, מה את רוצה? הוא בטח קילל את השוטר הזה, או היכה אותו!'.

לא, הוא לא קילל, ולא היכה, ולא התפרע.

הוא וחבריו ישבו באחד הבתים, חיכו שיבואו להגיד להם להתפנות, ופשוט נרדמו שם, על הרצפה.

כשבאו להעיר אותם, הם קמו מהר והתארגנו לצאת משם.

אותו נער פתח את הדלת של הבית, ואיך שיצא ממנו, הוא הוכה בראשו.

איזו הצדקה תוכלו למצוא לזה?

נכון, גם אותם בני נוער לא מתנהגים כמו שצריך.

נכון, חלקם באמת מתפרעים, ומכים, וזורקים אבנים.

בדיוק כמו שהשוטרים שבאו לפנות אותם מתנהגים.

וכמו שכתבתי, לפעמים הם עושים זאת ללא כל הצדקה.

ועכשיו נותר לי רק דבר אחד להגיד:

הדברים שלי נשמעים, מן הסתם, כמו דבריו של כל מתנחל ממוצע.

רק שיש הבדל אחד קטן ומשמעותי, שאליו איש מכם אינו יכול להתכחש.

אני באה בשם ההגיון, לא בשם היהדות, או התורה, או הדת- זו שחלקכם מן הסתם לא מאמינים בה ולא מקיימים אותה, כמוני.

וההגיון שלי, ושל רבים אחרים, אומר: אין לנו לאן ללכת.

אם מפנים את המאחז הזה, ואחריו עוד מאחז אחד, ואחריהם עוד התנחלות, לא כל כך גדולה, ואחריה- את כל השומרון.

חשבתם איך המפה שילדיכם ילמדו בשיעורי גאוגרפיה תראה?

חשבתם למי אתם רוצים לתת את כל השטחים האלה?

חשבתם למה, בעצם, אנחנו נותנים ונותנים ונותנים, בלי הכרה, כל כך הרבה?

חשבתם מה יקרה כשהחמאס [שלהזכירכם, בדיוק זכה בתמיכה גורפה בקרב הפלסטינים ידידיכם], אחד מארגוני הטרור שיצא לנו לשמוע שנים האחרונות כל כך הרבה פעמים שהוא לוקח אחריות על מות ישראלים כל כך רבים, יקבל את השליטה לה הוא מצפה, את השטחים, את הרשות להרוג בנו?

יורים עלינו קסאמים, על אשקלון, לא על התנחלויות שמוכנות לסבול זאת בשקט, על עיר ישראלית רגילה לחלוטין.

רוצים לפנות גם את אשקלון?

או שאולי עדיף שנעבור פשוט לתל אביב, כולנו, ונחיה בקומות, על הים.

והפסלטינים יחיו אצלנו בבית, בשטחים האלה, אלה שמסרנו לידי רוצחים.

נקודה למחשבה.