דקה אחת של שקט, אולי?

***

לא, כי אני באמת כבר לא עומדת בעומס.

לא מדובר, חלילה, בעומס לימודי.

פשוט אין לי זמן לנשום, שלא לדבר על לזוז.

החיים שלי צפופים מדי בזמן האחרון, ואין לי כוח לזה.

אין לי כוח לארגן טקס יום השואה, אין לי כוח ללכת לחדר כושר שלוש פעמים בשבוע, אין לי לקום לבית ספר כל בוקר בשביל לשבת ולבהות בקירות המזורגגים [אני כבר מכירה כל סדק בקיר הימני של הכיתה], אין לי כוח לנגן, אין לי כוח לנסוע הלוך-וחזור-והלוך-וחזור כל היום לפתח תקווה וחזרה למשמרות, ויותר מהכל- אין לי כוח לחיות.

זה דורש יותר מדי מאמץ.

***

אז התחלתי ללכת לחדר כושר.

נראה מתי אני אשבר.

אני לא אדבר יותר מדי, רק שתדעו שזה דבר מחורבן ברמות שזה בל- יתואר.

פשוט זוועה.

***

הדר: "אם יש משהו שאני שונאת בספרים, זה את הסופרים שלהם!"

כי מאחורי כל ספר מצליח יש סופר אומלל, טרוט עיניים ומסכן מאוד.

***

~אני נוברת בארגז של אגסים, מחפשת אגס אחד רך מספיק שהוא גם אכיל~

אני: "היי, מצאתי אחד, נראה לי. אבל לא בא לי כבר..."

טלי: "איפה הוא?! תביאי לי אותו!"

אני: "הוא איפה שהוא שם [מצביעה על הארגז]...אחד מהם..."

***

אם הולכים לחדר כושר, צריך נעלי ספורט, רייט?

אז הלכתי, בעוונותי הרבים, לספורט דיפו וקניתי נעלי ספורט.

של נייק.

יפות יפות.

אבל עד שקניתי אותם...ג'יזס, יצאה לי הנשמה.

המוכר היה כל כך לא ענייני...

הוא פשוט התמרח לו שם באיזי על המדפים והתרפק לי על כל נעל חצי שעה כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותה.

ואיך מצאתי בסופו של דבר את הנעליים שקניתי?

הצלחתי לנפנף אותו להביא לי זוג שתקוע עמוק במחסן וביקשתי עזרה ממוכרת אחרת, קצת יותר שפוייה.

הזוג הראשון שהיא הביאה לי הוא הזוג שקניתי.

למה נותנים לאנשים כאלה למכור נעליים?

***

הדר: "אני יכולה להגיד משהו?"

טלי: "לא."

הדר: "סליחה. טוב, אני אגיד בכל זאת."

***

שיעור אנגלית.

חיפשתי נואשות אחר 40 אגורות מסכנות.

כולה 40 אגורות.

הייתי צמאה כמו אחרי מסע קניות מפרך בתל אביב, באמצע הקיץ.

היאוש היה במצב כל כך מתקדם, שפשוט ישבתי ונעצתי מבטים עויינים בכסף המועט שהצלחתי לגייס ושאלתי את הדר: "נראה לך שאני אני אבהה בהם הם יכפילו את עצמם?".

***

-אחרי 5 דקות-

אני: "ואם אני אבקש מהם יפה?"

***

טוב,

אני עייפה וזה אמצע הלילה ומחר אני נוסעת לשבת שלמה אצל משפחה סופר-דוסית ואני צריכה להתלבש כמו בת ישראל צנועה וחסודה ולשרוד את החום הבלתי אפשרי של חדרה במשך יומיים סיוטיים.

שמישהו יקח את זה ממני, אני כבר לא עומדת בזה יותר.

ובנימה אופטימית זו,

עדשה.