בדחילו ורחימו, אל, ואני מדגישה, אל תרשו לעצמכם בחיים, אבל בחיים, להדבק בקדחת הפסח הקטלנית.

מאז ימי העליות הראשונות והתיישבות הביצות האמיצה לא נרשמו תופעות לוואי חמורות שכאלה.

התסמינים: - היסטריה חמורה, עד כדי פאניקה קשה למראה לכלוך.

               - חיוך מלחיץ ואנחת רווחה עמוקה למראה העוזרת.

               - מראה עייף וחיוור מאקונומיקה.

               - ידיים מסריחות עד כדי עילפון מהרעל הזה, שהס מלהזכירו [אקונומיה, יאס].

               - בית מבולגן ועמוס לעייפה בכל כלי ומכשיר מטבחי שאי פעם נקנה/התקבל/צץ משום 

                 מקום, ומעולם לא באמת השתמשו בו, ועכשיו, בגלל שפסח בא, צריך למצוא מקום

                 לדחוף אותו, כי יש כלי פסח שצריכים מקום.

               - צרחות ואובדן הכרה מתמשך למשעמע המילים הקשות: "אבק" ו-"חמץ".

               - צמד המילים "אמאל'ה, ג'וק!", כבר לא מפחידות את החולה.

אמא שלי, כמובן, היא חולה אנושה, מחוייבת אשפוז כמעט, בקדחת הפסח.

וכמו כל שנה, היא עושה מאמצים עילאיים להדביק את כולנו במחלה הקשה.

[וכשהיא רואה השאננות הבלתי נסבלת שלי, היא עוד יותר מתחרפנת]

והשנה?

השנה הרשיתי לעצמי להיות חולה.

לא בקדחת הממארת, אלא במיני-שפעונת חמורה, המלווה בהתקפי שיעול תכופים, שנשמעים בערך כמו שיעול של מעשן אחרי 40 שנה של הרס עצמי מאסיבי, וגורמים לי לרצות לעבור לפלנטה אחרת. אחת כזאת שלא צריך לנשום בה.

[או לכל הפחות לחבר את עצמי למכונת הנשמה עד שהצנרת של מערות האף שלי תפתח]

אם פסח, אז צריך גם לצבוע, לא?

חוק חדש בכנסת, לא שמעתם?

במיוחד כשהבית שלך נמצא בשיפוצים מתמידים כבר שלוש שנים וחצי מהקירות שלו לא צבועים בכלל.

אז אבא שלי הביא לאמא שלי כמה צבעים "יפים", שתבחר במה היא רוצה לצבוע חצי מהבית.

היא בחרה עוד גוון של צהוב [כאילו אין מספיק צהוב בסלון ובפינת אוכל...צהוב מזעזע יש שם, כמעט ירוק].

עכשיו אני מרגישה כמו בג'וסלנד.

בקיצור, חג "חירות" [בואו נגיד שחופש זה לא הצד החזק של החג הזה...] שמח ומאושר לכולם!