אני יושבת מול תקיית המדיה של מחשב שלי ולא מצליחה להחליט מה בא לי לשמוע תוך כדי כתיבת הפוסט הזה.

אם איזה עברי לידר מרגש, או אביתר בנאי זועק, או אולי היהודים עצבני כזה...

ואולי בכלל משהו באנגלית [אני צריכה להיות במצב רוח מסויים מאוד כדי לשמוע שירים בשפה שאני בדרך כלל לא מצליחה לרדת לדקויות שלה... זה קורה כשאני רוצה להמלט מדקויות].

ואם אנגלית [משהו לרקע, לא צריך להבין, כבר אמרנו], אז מה בדיוק? שקט ורגוע? דיסטורשנים עצבניים? רוק נוסטלגי? היפ-הופ חדש? ואולי משהו ממש ישן?

ואז אני מתעצבנת כי אני לא מצליחה להחליט, וכי פתאום אני קולטת כמה שהמצב גרוע.

המצב בקנטים.

ולכולם נוח פשוט להתעלם ממנו בתואנות כאלה ואחרות שקצת חוזרות על עצמן וקצת מתגוונות, אבל בעיקר משגעות אותי.

כן, גם לי נוח מאוד להתעלם ממשהו שאף אחד לא מצליח בדיוק להגדירו [אני את שלי כבר הגדרתי, אני לא יכולה לעשות את זה גם בשביל אחרים. איש איש והגדרותיו], אבל כולם מודעים לקיומו.

וזה עצוב יותר משזה מעצבן.

אז אנחנו צוחקים. המון. כל הזמן.

**

פתאום אני קולטת כמה זמן לא ניגנתי כבר.

פתאום אני מבינה כמה שהכל תוצאה ישירה של הכל.

אני לא מנגנת כי כדי לנגן צריך שיהיה משהו להוציא החוצה, ואם מתכחשים לדבר, אי אפשר להוציא אותו החוצה.

וכבר שכחתי כמה משחרר זה, לנגן.

***

עולה בי מחשבה.

אלוהים, כמה שהיא נוראית.

אני מפחדת להגיד אותה בקול, אפילו לעצמי.

וכמו בתאונת שרשרת, אני מתחילה לחשוב מה יקרה אם זה יתברר כנכון, והשתלשלות אירועים שלמה מתרחשת לי בתוך הראש, אחד אחרי השני קורים דברים שאין לי כל שליטה עליהם, מלבד אופן קבלתי אותם.

ואז אני עוצרת את עצמי ומזכירה לעצמי שאני לא ממש מאמינה בגורל.

אני לא מאמינה בגורל.

אני לא מאמינה בגורל...

נכון, אבל.

אבל.

****

אני מגלגלת את הגלגלת של העכבר, ועוצרת לבסוף על  שיר פרידה של שלמה ארצי.

מפעילה את השיר ומסיימת לכתוב את הפוסט הזה.

ואין לי כוח להתעמק במה זה אומר.

אולי כי זה לא אומר, זה צועק.

ואולי כי פשוט התחשק לי לשמוע שהוא עובר עכשיו ממני, וכל הפרידות הן עצובות, והוא הולך ממני.

ואני אפילו לא יודעת מי זה "הוא" ולאן בדיוק הוא הולך ולמה, אבל ברור לי שמשהו הולך.

נו, שילך.

[עריכה:

בסוף עצרתי את השיר באמצע ועברתי לירח.

"לא נשאר לנו אלא

לחבק את הצער

להגיד שאתמול היה טוב

ויהיה גם מחר"

אולי. ]