"בעצם, כשחושבים על זה, יש כאן ארבעה דורות", כך אמר דוד של אמא שלי, כשצעדנו במסדרונות בילנסון, בנסיון למצוא את החדר הזה, החדר המקולל הזה, שבתוכו עושים מיפוי ריאות.
כשמצאנו אותו, סוף סוף, לא נתנו לנו להכנס, כי היא נאבקה בהם. היא נאבקה ברופאים, לא רצתה להתייסר.
סבתא רבא שלי, האישה החזקה הזו.
זו שהייתה הולכת בכל יום חמישי למרכז לילדים מפגרים, או נכים, או מה שזה לא יהיה, כדי לעשות איתם יצירה ולשחק איתם.
זו שמכירה את כל המוכרים בשוק התקווה, זה שנמצא מתחת לבית שלה בדיוק, כך שכל היום שומעים את הרוכלים צועקים שם למטה.
זו שהייתה עושה "יום שוק" בכל יום שלישי, וקונה אוכל בכמויות שגם שני המקררים שלה לא הצליחו להכיל.
זו שהייתה מנקה את הבית לכבוד שבת בכל יום רביעי, כי ביום חמישי היא עסוקה עם הילדים, וביום שישי היא מסיימת לבשל את מה שלא הספיקה יום קודם.
זו שהייתה עוברת מבית לבית, מבקרת את כל שלל נכדיה, ילדים לעשרת ילדיה.
זו שאני הנינה הראשונה שלה.
בת בכורה לבת בכורה של בת בכורה.
ארבעה דורות היו במסדרונות בית החולים היום, ארבעה דורות התקבצו במיון, בזמן ששאר המשפחה פתחה שולחן, הקימה פסטיבל שלם בחניה, מחוץ לדלתות המיון.
שלושה דורות מסביב למיטה, ואחת עליה.
דור ראשון- שכבה במיטה, משתדלת להביט בכל אחד מצאצאיה בעיניים פקוחות, תחת הנשמה, חיה בקושי.
דור שני- התרוצצה סביב המיטה, אספה מידע שמשלל שרופאים שמסביב על שני התסחיפים שנמצאו בריאותיה של אמה, תוך שהיא מודיעה להם שהיא הייתה אחות וותיקה כאן, בבילינסון, שהיא "פרסונל".
דור שלישי- החליטה לאמץ בחורה אחת ששכבה על אחת המיטות במיון, רועדת מחרדה בלתי רצונית, לבדה, לעשות לה רייקי ולהרגיעה, בזמן ששלל בני דודיה נכנסים ויוצאים מן המיון כמו היה שלהם, מבקרים אחד אחד את סבתם ונפרדים ממנה לשלום בפעם האחרונה.
ודור רביעי, אני- שהסתובבה סביב, מחפשת את עצמה, מחפשת אישור בעיני סבתא שלה, סבתא רבא, או רבתא, או איך שלא אומרים את זה, שהיא מזהה אותה בכלל, וחשבה לעצמה כמה שזה מוזר להיות מהצד השני.
כמה זה מוזר להיות ממשפחת החולה.
אני, שרגילה לפנות אותם תמיד, לדבר עם אנשי המיון, להתייחס לחולה "במקצועיות".
אני, שבזה לאמה על שהיא מתנהגת כאילו כל העולם תלוי בה, על שהחליטה לעזור לאישה לא לה, בעוד סבתה שכובה, גוססת, כמה מיטות ליד.
רק אחרי כמה שעות הבנתי כמה שהמעשה הזה היה אצילי.
לפעמים נדמה לי שההתנדבות במד"א גזלה ממני קצת מן האנושיות.
כאילו התרגלתי לראות חולים, אנשים שסובלים, מונשמים כאובייקט שיש לטפל בו.
שכחתי שאלו בני אדם, ויש להם משפחות, כמו שלי [טוב, הם לא כמו המשפחה שלי], שדואגות להם.
הבטתי בה, באישה המדהימה הזו, שגם כאשר הייתה סיעודית כמעט לגמרי, אחרי אירוע מוחי והתקף לב, בהפרשים של דקה, הייתה מכתיבה לפיליפינית שלה הוראות להכנת "שורבה"- תבשיל עיראקי שלמדה להכין מאמה, ילידת עיראק. רק כדי שלילדים יהיה מה לאכול כשהם באים בשבת.
והיא בקושי הלכה.
הבטתי בה, ולא היה לי מה לומר.
"כשזה זמן ללכת, נגמרות לי המילים."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
