אני אוכלת מה שיש, לפעמים הרבה יותר [בדרך כלל- הרבה יותר]. טוחנת.

אחר כך מתלוננת שאין לי זמן לאכול כמעט בין יום ליום [בדרך כלל אני חיה בשעות שבין יום ליום, בלילה].

אני מודה, זה כיף, לטחון.

אחר כך אני רצה לחדר כושר, מסתכלת על המד של הקלוריות באופניים, עושה תחרות עם המספרים- מי יגיע רחוק יותר וגבוה יותר- אני או המד [הוא תמיד מנצח, הבנזונה].

מתרוצצת כל היום, נוסעת למד"א, חוזרת ממד"א, תופסת טרמפים.

כמו שנאמר- ביד חזקה ובזרוע נטויה ובעיקר בכוח הזרוע הוציאנו אדושם ממצרים. או מהישוב- תלוי איך מסתכלים על זה.

לא קוראת מספיק, אף פעם לא קוראת מספיק.

על יד המיטה שלי מחכים בערך חמישה ספרים מהספריה, משלושה מנויים שונים, שיחכו.

יש לי דברים יותר חשובים לעשות כרגע. כמו לאכול, למשל.

לא ישנה מספיק. בכלל, אני בקושי ישנה.

חוץ מבשבת, בשבת זה לא נחשב. מי לא ישן בשבת?

משתדלת להבין מה זה הקטע עם כל הסולמות הדפוקים האלה של הגיטרה, איך לעזאזל כותבים שיר [בינתיים הבנתי שיש לזה איזה שהוא קשר לתווים ואקורדים. הנושא בחקירה].

הולכת לפנטז בצד איך תיראה האקוסטית הכוסית שאקנה בקרוב [בקרוב גם אגיע רחוק, כמובן], ואז נזכרת שכדי שהיא תהיה שווה משהו אני צריכה לפחות 1,000 שקל. ופאק, עוד שניה כבר חופש גדול ומתי אני אמצא עבודה, בקיץ הבא?!

חולמת לי בכיף איך יום אחד תהיה לי עבודה ממשית, כזו שרואים בה המון המון כסף, טוב אולי לא המון, אני אסתפק גם בשש עשרה וחצי שקל לשעה, שכר מינימום. גם זה משהו.

[ואז אני תוהה איפה בדיוק אני אדחוף את העבודה הזו? סדר היום שלי עמוס לפחות כמו זה של אולמרט. רק שאני תקועה כאן והוא עושה רונדלים בחו"ל]

בין לבין אני גם מספיקה לדמיין איך יראו החיים שאחרי חיי-הביניים האלו, איך יראו החיים אחרי שאשתחרר מהכלא הזה שאני חיה בו.

איך יראו החיים כשיום אחד אתחיל באמת לחיות.

בינתיים אני משתדלת להתמקד בשמחות קרובות יותר- איך ברוב יורידו לי את הקוביות המזורגגות האלו, והשיניים שלי יהיו יפות וחלקות וישרות ומלאות עששת.

ומדמיינת איך יראו החיים כשאקנה פלאפון נורמלי ומאמם של נוקיה או מינימום איזה סוני אריקסון.

איך יראו החיים כשאזוב סוף סוף את פלאפון.

לפעמים אני קונה איזה כרטיס לאיזו הופעה שווה, ומתעצבנת שיום הסטודנט שאני יכולה להכנס אליו בחינם ממד"א [באבטוח] נופל דווקא על הבגרות בטימטומטיקה, ואיך דווקא השאלון שלי יצא בשעות של ההופעות.

לפעמים לומדת, לפעמים לא. מסתפקת בציוני "עובר", מגוננת לעצמי על המגן בחצי אצבע בקושי [כי למי יש כוח לחרא הזה? במילא אני בקושי עושה 4 יחידות].

מתפללת שאצליח לשרוד את הבגרויות הדפוקות של השנתיים הבאות, כשאצטרך ללמוד תושב"ע ויחסי אישות ושאר זיוני שכל כשרים למהדרין [חבל שאין איזה חלק מעשי בבגרות]. 

נחנקת מהחיים הטמפרמנטיים שלי, אבל מפרגנת לעצמי איזו שאיפה אחת או שתיים [גם כשקשה לנשוף אותה החוצה...].

אבל בסך הכל- אני בסדר, נכון?

-תזהרי עם האופטימיות שלך, ילדה! שלא תחליק לך מבין האצבעות.-

כמה טוב שיש את אוהבים 2006 להזכיר לי שהחיים יפים.