זהו, היא נפטרה.

וכולם מסביבי לא מפסיקים לבכות ולספר כמה קשה היה וכמה שהיא אישה אמיצה ומדהימה וחזקה, ורק אני קצת מתקשה למצוא את עצמי בתוך כל המהומה הזאת.

אז הזמנתי כרטיסים לעוד הופעה של עברי לידר. בסוזן דלל בתל אביב.

וזה קצת מרגיש רגשות אשמה על זה שהיא מתה ואני הולכת להופעה.

אפילו שאני לא מתאבלת ולא יושבת שבעה, ואני גם לא כל כך קשורה לכל הקרנבל הזה שהמשפחה שלי עושה.

אז החלטתי שאני אתאבל עליה בדרכי.

ואני לא רואה דרך אחרת, מלבד דרך מוזיקה.

אני אהיה בהלוויה בפעם הראשונה.

טוב, אם לא סופרים את הפעם ההיא שהייתי באבטוח הלוויה והאלונקה עם המת עברה לידי וזה היה כל כך זר ולא שייך.

כמה אבסורדי שהפעם הראשונה שהייתי בהלוויה הייתה באבטוח.

זהו, אני הולכת ללמוד לשון, עם הרגשה בלתי ברורה בכלל.

זה לא בדיוק צער, כי ידעתי שזה הולך לקרות ואפשר לומר שחיכינו לזה.

אבל אולי כן צער כי בכל זאת, לא נפרדתי ממנה כמו שצריך.

אלוהים, יש עכשיו ברדיו את "אל תעזבני לעת זיקנה".

כאילו מישהו מנסה לצחוק עלי מלמעלה.

קיבינימט.